דרישת פקיד השומה להגיש דו"חות אינה מוגבלת בזמן - האומנם?

♦ מספר פרשיות מיסים גדולות הביאו לחשיפת מחלוקת מעניינת בין מס הכנסה ונישומים מסוימים. במאמר זה ננסה לנתח הסוגיה ואף נציע דרכי פעולה אשר עשויות להביא לסיום המחלוקת.

 

♦ המחלוקת נסובה סביב השאלה האם פקיד השומה רשאי לדרוש מנישומים להגיש דו"חות לשנות מס ישנות ביותר – לעתים 15 שנים לאחור (!) ואף יותר מכך במקרים חריגים (!)

דרישה כזו צפויה לבוא מפקיד השומה בד"כ בעקבות חקירת אנשים פרטיים ו/או בתוך ארגונים כלשהם כאשר בסיומה מצליח פקיד השומה להשיג ממצאים משמעותיים המיוחסים לנישומים שאינם חייבים בהגשת דו"חות, כגון: שכירים ו/או כאלה שאינם מתפרנסים כלל לכאורה.

 

♦ מאחר ופקיד השומה יכול לשום אדם רק על סמך דו"ח שהוא מגיש הרי שאין ביכולתו להביא למימוש ממצאיו מבלי שהנישום הגיש דו"ח. על כן, פקיד השומה, במצבים מעין אלה, שולח דרישה לנישום להגיש דו"חות אף אם מדובר בעובד שכיר הפטור בד"כ מהגשת דו"חות וזאת עושה פקיד השומה במסגרת סמכותו עפ"י סעיף 131(א)(6) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").

אין מחלוקת, כי סמכות זאת עומדת לרשות פקיד השומה בכל עת וללא תנאי. יתרה מזאת, המחוקק אף לא הגביל את פקיד השומה במועדים כלשהם ולכן פקידי השומה פועלים לעתים תחת הנחה, כי אין מגבלת זמן ולפרשנותם, הם רשאים לדרוש הגשת דו"חות אלה ככל העולה על רוחם, אף אם מדובר בשנים רבות אחורנית ובתנאי שיש בידיהם ממצאים רלוונטיים.

 

♦ לדעתנו, הדעת אינה סובלת מצב דברים זה, שכן כל זכות או חובה משפטית שהיא עומדת למבחן הזמן וזאת מתוך עיקרון סופיות הדיון והסתמכות הצדדים. כידוע, לכל הנישומים בישראל יש חובות וזכויות מול רשות המיסים וכשם שכל זכות העומדת לרשות הנישום הינה מוגבלת במועדי התיישנות הרי שמן ההיגיון (ומקל וחומר) צפוי, כי גם כל חובה החלה על נישום תהא אף היא מוגבלת באותו אופן בהתאמות הדרושות.

לשם המחשה, נישום אשר זכאי לקבל החזרי מיסים רשאי לדורשם באמצעות הגשת דו"חות שנתיים עד 6 שנים אחורנית ובתנאים חריגים ניתן להגישם גם עד 7 שנים אחורנית, אך לא יעזור לנישום גם אם הוא אוחז בראיות הטובות ביותר לפיהן הוא זכאי להחזרים לתקופות ארוכות מ 7 שנים וזאת בשל ההתיישנות כפי שנקבע גם בפסיקות בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון (ר' בין היתר ענין דניאל שחר).

♦ לא זו אף זו, חובותיהם של הנישומים עפ"י הפרק הפלילי של מס הכנסה אף הם תחומים במועדי התיישנות. כך למשל, עבירה על הוראות סעיף 220 לפקודה מתיישנת, עפ"י סעיף 225 לפקודה תוך 10 שנים מיום ביצוע העבירה ויתר העבירות עפ"י הפקודה מתיישנות אף מוקדם מכך תוך 5 שנים מיום ביצוע העבירה.

לאור זאת, האבסורד באי התיישנות החובה האזרחית להגיש דו"ח מתעצם נוכח העובדה, כי החובה הפלילית החמורה יותר מתיישנות בסופו של דבר.

כך נוצר מצב מוזר לפיו הנישום נאלץ למלא אחר הוראות הדין האזרחי גם אחרי שנים רבות מיום העבירה, אך פטור (עקב התיישנות) מהעמדתו לדין על עצם ביצוע העבירה. כמו כן, נזכיר כי כל החובות האזרחיות עפ"י הפקודה תחומות אף הן בזמן ואף, כצפוי, זמן קצר יותר מבדין הפלילי (בד"כ שלוש שנים מתום השנה שבה הוגש הדו"ח) ולכן נראה, כי אי תחימת זמן לגבי חובת הגשת דו"ח הינה לאקונה שאינה מעידה על כוונה כזו מצד המחוקק.

 

♦ עוד ראוי לציין, כי עפ"י כללי הפרשנות לדיני המיסים לשיטתו של כבוד נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, יש לפרש את דיני המס בהרמוניה עם הדין הכללי. לפיכך במקרה זה נראה, כי נכון לתחום את חובת הגשת הדו"ח ברוח הדין הכללי ולקבוע התיישנות של 7 שנים שהיא בד"כ ברירת המחדל של כלל ההתיישנות .

 

♦ בפרקטיקה, בעיקר בעקבות מקרים של הרשעה בפלילים, פקיד השומה דורש דו"חות כאוות נפשו ונישום שאינו נענה לדרישה כזו מקבל מפקיד השומה שומה בהיעדר דו"ח עפ"י סעיף 145(ב) לפקודה ("שומת 04"). מדובר בד"כ בשומה סתמית ולא מבוססת, בסכומים עצומים, שנועדה בעיקר לגרום לנישום להגיש דו"ח. הנישום רשאי להשיג על שומה זו רק באמצעות הגשת דו"ח וכך למעשה מאלץ פקיד השומה את הנישום להגיש דו"ח, אף אם סבור הוא, כי אינו חייב בכך.

 

♦ פתרון אפשרי להימנעות בכל זאת מהגשת דו"ח הוא לפנות לבית משפט בהליך משפטי ובו יתבקש בית המשפט לקבוע, כי אין סמכות לפקיד השומה לדרוש הגשת דו"ח בשל התיישנות. יחד עם זאת, רצוי לבקש גם הקפאת הליכי גביה מצד פקיד השומה כלפי הנישום עד ההכרעה בהליך המשפטי (נזכיר כי הגשת הדו"ח כהשגה בהתאם לסעיף 150(ב) לפקודה אינה מוגבלת בזמן).

ככל הידוע, נושא זה טרם הובא לפתחו של בית המשפט בישראל ולכן נראה, כי הגיעה השעה להביא סוגיה זו לבחינה משפטית ובכך לסיים מחלוקת רבת שנים. כמובן שכל צד ישאף לפנות לבית המשפט עם ה-"טסט קייס" הכי טוב בשבילו ואנו תקווה, כי אכן יהיה מדובר בנישום "המתאים ביותר" לפניה כאמור.