האם מעז יצא מתוק?

♦  ביום 15.7.2013 קבע השופט אלטוביה (עמ"ה 1130/06; בגס קרלוס נגד פקיד שומה ת"א 4) כי הפסדים שקוזזו על ידי "חברה משפחתית", בתקופה שהמס שהיא חייבת בו חושב על פי סעיף 64א. לפקודה (להלן: "תקופת ההטבה"), ומקורם בתקופה שקדמה לתקופת ההטבה - לא יובאו בחשבון בקביעת הרווחים שיראו אותם כאילו לא חולקו, לעניין הוראות סעיף 64א.(א)(1) לפקודה.

♦ כתוצאה מהחלטה ערכית זו (שהשופט אלטוביה חזר עליה ביום 18.8.2013, בעמ"ה 17937-02-11), נדחה ערעורו של בגס קרלוס, ונקבע כהאי לישנא:

"המונח רווחים שבסעיף 64א.(א)(1) לפקודה אינו כולל רווחים שצמחו בתקופת ההטבה וקוזזו כנגד הפסדי החברה שצמחו עובר לתקופת ההטבה. הכנסות הדיבידנד שקיבל המערער חייבות אם כך במס, על פי הוראות סעיף 125ב. לפקודה."

♦ השופט נימק את החלטתו בכך, שהסדר המס שנקבע לחברה המשפחתית מבוסס על מודל של מיסוי חד-שלבי (שלא כמודל המיסוי הדו-שלבי, שנקבע בפקודה בגין הכנסות החברות הרגילות), ויש ליישמו כאשר המס שולם על ידי הנישום המייצג.

כאשר הרווח שבו מדובר אינו נתון למשטר המס החד-שלבי (כפי שקרה כאשר החברה הפכה למשפחתית, ועשתה שימוש בהפסדים שמקורם לפני תקופת ההטבה), אין הרווח זכאי להקלה בעת חלוקת הדיבידנד, גם אם הופק בתקופת ההטבה.

 

בהיבט המקצועי (והאקדמי) כשלעצמו נראה שתוצאת המס, אליה הגיע בית המשפט, הינה ראויה.

עם זאת, ברצוננו לשאול האם תאות רשות המסים בישראל להפעיל שיקולים מקצועיים (ואקדמיים), גם במקרים אחרים, בהם הנישום נמצא חסר?

 

1. נישום שהייתה לו הכנסה פסיבית (דמי שכירות, דמי מפתח, פרמיות ורווחים אחרים) שמקורם באחוזת בית, או בקרקע או בבניין תעשייתי, וכן מי שהפיק הכנסה פסיבית שמקורה בכל "נכס" שאינו אחוזת בית ולא קרקע ולא בניין תעשייתי, אמור לדווח על הכנסה זו בשנת המס שבה קיבל אותה בפועל, גם אם היא הכנסה מראש (נקבע באותו סעיף מנגנון לניכוי ההוצאות, שהוצאו בשנת מס מאוחרת יותר, ביצורה של ההכנסה).

 

♦ נניח שהנישום מקבל דמי שכירות מראש עבור המקרקעין לכמה שנים, משלם מס בגין ההכנסה, ובשנה שלאחר מכן מוכר את המקרקעין לצד שלישי. ברור שהרוכש ישלם בשל המקרקעין מחיר נמוך, המבטא את העובדה שלא יוכל לקבל דמי שכירות בגינם עד לתום תקופת ההשכרה.

 

אם תקופת ההשכרה הרלוונטית ארוכה במיוחד (חמש שנים ויותר), בהחלט ייתכן, כי מחיר המכירה של המקרקעין אף יהיה נמוך משווי הרכישה שלהם, ואזי ידווח הנישום על הפסד הון ממכירתם. במקרה כזה, לא יהיה הנישום (המוכר) רשאי לקזז את הפסד ההון, כנגד דמי השכירות (שקיבל מראש) בשנת המס הקודמת.

 

2. יחיד שברשותו נכס הון פרטי מבצע במקרים מסוימים שינוי יעוד רעיוני בנכס, שהופך לנכס עסקי.

מימוש העתידי של הנכס ברווח יתחייב במס, למרות שבמקרים רבים לא היה חל מס על המימוש, אלמלא השינוי הרעיוני שנעשה בו (כשהפך לנכס עסקי).

 

מדובר במלכודת מס מכאיבה, שפגיעתה כפולה ומכופלת כשהמימוש נעשה על ידי "עוסק" (ואזי עלול לחול גם מס ערך מוסף על התמורה).

אם תיישם רשות המסים בישראל את האבחון המקצועי /אקדמי, שנדרש במקרה של בגס קרלוס, ראוי לחשב את המס (לפי חישוב לינארי) רק בשל התקופה היחסית שבה נעשה בנכס שימוש עסקי.

3. בחוק מס ערך מוסף מפורטות עסקאות מסוימות, החייבות במס בשיעור אפס.

במקרים כאלה גוברת הכדאיות לביצוע העסקה, שכן עוסק המבצע עסקה שחייבת במס בשיעור אפס זכאי לנכות מס תשומות, למרות שאינו חייב במס ערך מוסף בגינה.

בין היתר, נקבע מס בשיעור אפס בשל מתן שירות לתושב חוץ (הוראה זו אינה מתייחסת בדרך כלל למקרים בהם השירות ניתן לגבי נכס המצוי בישראל), אך לא יראו שירות שניתן לתושב חוץ (החל מיום 27.6.2002) אם נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל.

יתכן כי החרגת השירותים שניתנו בפועל גם לתושבי ישראל בישראל, מכלל השירותים הזכאים למס בשיעור אפס, הייתה נחוצה כדי למנוע ניצול לרעה של החוק, בניסוחו הקודם.

יחד עם זאת, אין כל סיבה להימנע מהפעלת שיקול הדעת, במקרים המתאימים, לגבי שווי השירות לתושב חוץ (שלא ניתן לגבי נכס המצוי בישראל).

עמדה זו אינה מקובלת, ככל הנראה, על רשות המסים בישראל וביום 21.10.2013 נתקבל פסק דין, ששלל באופן גורף החלת מס ערך מוסף בשיעור אפס על שירותים שניתנו לתושב חוץ, בשל כך שהשירותים ניתנו (בעקיפין) גם לתושבי ישראל בישראל (אופקים איחוד עוסקים נגד מנהל מע"מ תל-אביב, ע"מ 54886-09-11, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו).

 

♦ אשר על כן אנו חוזרים וקוראים לרשות המסים בישראל להפעיל את מיטב שיקול הדעת ולהימנע מהטלת מס בלתי נאותה, ממש כשם שהיא דורשת מהנישומים להימנע מהפחתת מס בלתי נאותה.