נטל הראיה (והשכנוע) במבחן השכל הישר

♦ נטל הראיה בערעורי המס מוטל על המשיב (פקיד השומה, מנהל מיסוי מקרקעין או מנהל מע"מ) בשני מקרים:1. כאשר המערער ניהל פנקסי חשבונות קבילים, והמחלוקת נוגעת לנושאי הרישום בספרי החשבונות (להבדיל מסוגיות לבר-פנקסיות). 2. כאשר המשיב נסמך על טעות העסקה המלאכותית (לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, או לפי הסעיפים המקבילים לסעיף זה בחוקי המס האחרים).

♦ בכל המקרים האחרים, בהם הנישום מערער בפני בית המשפט על השומה שהוצאה לו, הריהו מוחזק כמי "שמוציא מחברו", ועליו מוטל נטל הראיה.

♦ גם במקרים החריגים, בהם מוטל נטל הראיה על כתפי המשיב, אין בכך כדי לפטור את המערער, בהכרח, מנטל השכנוע, כפי שקבע בית המשפט העליון ביום 24.9.1992 ברע"א 1436/90 (בעניינה של המבקשת גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ).

♦ סקירה תמציתית למסגרת הנורמטיבית הנ"ל נכללה בהחלטתו של השופט אלטוביה, מיום 27.1.2004, בעמ"ה 1214/02 (אלי טל ציוד וספורט בע"מ נגד פקיד השומה כפר-סבא).

♦ בהחלטה בלתי שגרתית, שניתנה ביום 17.9.2015 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, החליט השופט יונה אטדגי לקבל את גרסת המערער, למרות שהמשיב פעל לכאורה במתחם המסגרת הנורמטיבית המקובלת (כפי שהובאה לעיל).

♦ המערער ניהל עד לשנת 2003 חנות מכולת, ולאחר שזו נסגרה הוא עבד כשכיר, בעסק למכירת תשמישי קדושה בעיר בני ברק. אשת המערער עקרת בית. בחשבון הבנק של המערער, בשנים 2007 עד 2010, נמצאו הפקדות כספיות, בסכומים מצטברים שבין 2.5 מיליון ש"ח לבין 4.5 מיליון ש"ח, בכל שנה.

♦ המשיב קבע, כי ההפקדות הללו הין הכנסות עסקיות, החייבות במס לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, והמערער טען כי ההפקדות בחשבון הבנק לא נעשו על ידו, והוא לא נהנה מהן.

♦ לדברי המערער, הוא "נידב" את חשבון הבנק שלו לתושב חוץ, בשם מאיר שלזינגר - שמתגורר בלונדון ומגיע מידי פעם וביקורים בישראל - המתפלל עם המערער באותו בית כנסת, כדי שחשבון הבנק ישמש את שלזינגר ואת אנשיו להפקדת כספי תורמים, וממנו יימשכו כספים שיינתנו כצדקה לנזקקים.

♦ גרסתו הראשונית של המערער, כפי שהוצגה בפני המשיב, הייתה שונה (ולפיה מקורן של ההפקדות הוא בהלוואות שקיבל), משום שהמתין (לדבריו) לקבלת רשות משלזינגר, כדי לגלות למשיב מקור ההפקדות. שלזינגר לא הגיע לישראל כדי למסור עדות בבית המשפט, אך המערער המציא לבית המשפט מכתב, שקיבל משלזינגר, המאמת את גרסתו.

♦ המשיב טען, כי משנמנע המערער מלספק הסבר סביר להפקדות המתוארות (הימנעותו של המערער מלהעיד את שלזינגר, או עדים אחרים שהיו עשויים לתמוך בגרסתו, פועלת לחובתו) הרי שיש להתייחס להפקדות בחשבון הבנק של המערער כאל הכנסה מעסק, או ממשלח יד.

♦ יצוין, כי פרט להפקדות, שנתגלו בחשבון הבנק של המערער, לא הציג המשיב כל ראיה, או עדות, בדבר פעילות עסקית של המערער, בשנים הרלוונטיות.

♦ המערער טען, כי בהעדר כל מקור הרי שאין מדובר כלל בהכנסה, לעניין הוראות פקודת מס הכנסה, והוסיף כי המשיב נמנע (בכוונה תחילה) מלערוך השוואה בין שתי הצהרות ההון שניתנו על ידי המערער (בשנים 2003 ו-2010), ואילו היה עושה כן, הרי ההשוואה הייתה מראה שאין כל גידול בהונו של המערער, מה שמלמד על כך שגם הכנסותיו לא גדלו.

♦ בית המשפט החליט, במקרה זה, שיש לקבל את גרסתו של המערער, אפע"פ שלא נתמכה בראיות מוצקות ובעדויות משכנעות, וקבע שניתן לחייבו במס רק בשל הסכומים שהוא עצמו משך מחשבון הבנק, לצרכיו הפרטיים, מעבר למשכורתו החודשית (שהופקדה באותו חשבון). בית המשפט קבע, בין היתר, כי המשיב לא הוכיח שהכספים שהופקדו בחשבון הבנק של המערער ניתנו מלכתחילה כתמורה עבור סחורה, שירות או זכות כלשהי של המערער (למעט הסכומים שהמערער עצמו משך מהחשבון), ולא נמצא כי היה למערער "עסק" כלשהו.

♦ השופט אף העיר, כי אילו היה למערער "עסק" כלשהו - שאינו חפץ לגלות למשיב עליו - הרי שהיה דואג להסוות את הכספים, שמקורם כביכול באותו עסק, והיה נמנע מהפקדתם בחשבון הבנק שלו, הגלוי וחשוף לעיני המשיב. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי לא נמצאו כל סימוכין לעמדתו (המקדמית) של המשיב, לפיה מדובר בהכנסה חייבת של המערער, ולכן המשיב לא עמד (במקרה זה) בנטל הראיה והשכנוע.

♦ בית המשפט מצא לנכון להבהיר, כי החלטתו מתייחסת אך ורק להיבטי המס, ואין בה כדי "להכשיר" את אותן הפקדות לעניין חוקים אחרים, העשויים להיות רלוונטיים, או כדי "לטהר" את המערער (או את שאר המעורבים בדבר) מכל מעשה בלתי חוקי, או בלתי תקין.