ניצול הפטור לדירת מגורים של חייב שנפטר בידי כונס

♦ לאחרונה, ניתן פס"ד בבית המשפט העליון ברע"א 7819/06, בענין עזבון המנוח מרמלשטיין (ר' תקצור בגיליון מס פקס 511), במסגרתו נתקבל ערעורו של כונס הנכסים למימוש משכנתא שרבצה על דירת מגורים של חייב שנפטר. מכירת דירת המגורים של החייב התבצעה לאחר פטירתו. בניגוד לעמדת שתי הערכאות הראשונות, קבע ביהמ"ש העליון, בקבלו את הערעור, כי יש לחייב את היורשים לעשות שימוש בפטור ממס שבח מקרקעין בגין מכירת דירת המגורים במידה ועומד לזכותם האישית. כתוצאה מכך, תועשר כמובן קופת הכינוס לצורך פירעון החוב לבנק. כפי שיובהר להלן, נראה לנו, כי פסה"ד של הערכאה העליונה מעלה תהיות משפטיות המטילות ספק בנכונות ההלכה המשפטית שנקבעה בו ותומכות דווקא במסקנת הערכאות הנמוכות.

 ♦ מסקנת פסק הדין מבוססת על שרשרת של חוליות משפטיות, החוברות, כביריעות משכן העדות, "אישה אל אחותה", ואלו הן:
א. הפטור ממס שבח בגין מכירת דירת מגורים הוא פטור אישי ואינו מהווה זכות "צמודה" לדירה.
 
ב. על אף האמור, כאשר החייב, בעל הדירה, הסמיך במפורש בשטר המשכנתא את כונס הכנסים לעשות שימוש בזכות זאת, רשאי ראש ההוצאה לפועל להסמיך את כונס הנכסים לחתום על הבקשה לפטור בשם החייב. בכך, שונות הנסיבות בעניננו מהלכת לויאן (רע"א 2663/01), שם לא ניתנה הסמכה מפורשת כאמור. בהזדמנות זו, בית המשפט מעלה "הרהורי כפירה" בהלכת לויאן לגופה, שהובעו לראשונה ע"י כב' השופט רובינשטיין בענין בנק המזרחי (בר"ע 9025/03) בנימוק, כי יתכן ויש לראות בפטור המגיע לחייב בגין דירת המגורים כחלק מנכסי החייב הניתנים למימוש בידי הכונס (גם בהעדר הוראה מפורשת בשטר המשכנתא). אולם, בית המשפט מציין בצדק (סעיף 33 לפסה"ד) כי בכך לא די בעניננו, שכן, החייב הלך לעולמו ועמו הלך לעולם שכולו טוב גם הפטור האישי המגיע לו. על כן, נותרה השאלה, בה דן בית המשפט, האם יש לחייב את היורשים לנצל את הפטור האישי המגיע להם בגין מכירת דירת המגורים שנפלה להם בירושה במות החייב.
 
ג. כידוע, על פי סעיף 1 לחוק הירושה, "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", משמעות ההוראה לעניננו הינה שבמות החייב עברה דירת המגורים ליורשים. לכך יש להוסיף, כנדבך נוסף, את הוראת סעיף 5(ג)(1) לחוק מיסוי מקרקעין ולפיה, מכירת זכות מקרקעין הנמנית עם נכסי העזבון, יראו אותה כמכירה בידי היורשים וכן את הוראת סעיף 5(א) ולפיה מכירת זכות במקרקעין שלא בידי בעליה בנסיבות שנקבעו, ובין היתר, לשם פירעון משכנתא, יראו אותם (את הבעלים) כמוכר (קרי, בעניננו, היורשים).
 
ד. על פי שטר המשכנתא בעניננו, הממשכן ייפה את כוחו של הבנק (וב"כ הכונס) בשטר המשכנתא לעשות בשמו ובמקומו "את כל הנדרש על מנת לקבל פטור מתשלום מס" ואף לחתום בשמו של הממשכן על כל הצהרה או מסמך בקשר לכך. על פי שטר המשכנתא, הוגדר "הממשכן", בין היתר, "לרבות יורשיו".
♦ על בסיס כל החוליות המשפטיות הנזכרות לעיל, מגיע בית המשפט למסקנה, בשולי פסק הדין, ולפיה: "43. ...מכאן, שעל פי שטר המשכנתא מחויב כל מי שבא במקומו של החייב, ובכלל זה יורשיו של החייב, לעשות 'כל הנדרש על מנת לקבל פטור'. פירוש הדבר כי במקרה שלפנינו חייבים היורשים לעשות את כל הנדרש על מנת לקבל את הפטור מתשלום מס שבח או לייפות את כוחו של הבנק או בא כוחו (כונס הנכסים) לפעול ולעשות בשמם את כל הנדרש על מנת לקבל פטור כאמור. 44. מאחר ושיקול הדעת של היורשים האם להפעיל את הפטור הנתון להם אינו בידם עוד נוכח הוראות שטר המשכנתא, הרי שהם מחויבים לאפשר לכונס הנכסים לעשות שימוש בפטור (ככל שהם זכאים לפטור) מתשלום מס שבח."
♦  הגם שתמימי דעים אנו עם כל החוליות המשפטיות עליהם ביסס בית המשפט הנכבד את קביעתו, לא ברור כיצד "קפץ" בית המשפט למסקנה המשפטית ולפיה התחייבותו האישית של החייב בשטר המשכנתא לעשות שימוש בפטור על מכירת דירת מגורים, יכולה לחייב גם את יורשיו, אף אם נכללו הם בהגדרת "הממשכן"? לו יצויר, כי בשטר המשכנתא היה מוגדר גם המונח "החייב" "לרבות יורשיו", האם די היתה בחתימת המוריש על שטר המשכנתא כדי לחייב את יורשיו? והלא ממושכלות היסוד של דיני הירושה, שאין המוריש מעביר ליורשיו, אלא את רכושו ולא את התחייבויותיו. שכן "...אחריות של יורשים מנכסי העיזבון בלבד, ואין לתבוע מהם מאומה מעבר לכך" (ר' ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך ג, תשס"ב), בעמ' 33). עקרון זה בא לידי ביטוי בסעיפים 126 ו-127 לחוק הירושה. אומנם, הנושים נוטלים תחילה את החזר חובם מתוך העיזבון לפני היורשים ובמובן זה ניתן לומר, כי היורשים נותרים עם "העיזבון נטו", לאחר ששולמו מתוכו החובות של המוריש ועל כך אין חולק. אולם בענייננו, גם אם מהווה הפטור "נכס" של המוריש, לא בפטור ממס של המוריש מדובר (שהרי כאמור זה הלך לבית עולמו ולקח עמו את  הפטור  המגיע  לו)  כי  אם  בפטור  של היורשים המהווה נכס אישי שלהם. והלא כבר קבע בית המשפט, כי הפטור הנדון הינו פטור אישי, שאינו צמוד לנכס העיזבון. האם חיוב היורשים בנסיבות אלו, לנצל את הפטור המגיע להם אישית, אינו שקול לחיובם לפרוע את חובות המוריש מנכסיהם שלהם בניגוד למושכלות יסוד של דיני הירושה?   

בית המשפט גם אינו דן בשאלה מהו הפטור שעל היורשים לנצל לצורך מכירת דירת המוריש שבכינוס. יתכן וניתן ליישב את הקשיים העולים לדעתנו מפסק הדין אם יפורש כך, שהפטור אותו חייבים היורשים לנצל הינו אך ורק הפטור לפי סעיף 49ב(5) לחוק מיסוי מקרקעין, המקנה ליורשים מדרגת קירבה מסוימת בלבד, המוכרים דירה שהתקבלה בירושה, את הזכות לנצל בתנאים מסוימים פטור שהיה מגיע למוריש, אילו היה עדיין בחיים ומוכר את דירתו. ניצול פטור זה, אינו גורע מהפטור בגין מכירת דירת מגורים, הניתן ליחיד אחת לארבע שנים לפי סעיף 49ב(1).

 
♦ אומנם, גם פרופוזיציה זו אינה נקייה מקושי משפטי, שכן השאלה היא אם ניתן לחייב את היורשים בגין התחייבות אישית של המוריש על שטר המשכנתא, שאינה מחייבת אותם. ברם, נראה לנו כי ניתן ליישב קושי זה כדלקמן:
 

א. יתכן כי בניגוד "לפטור הרגיל" יש לפרש את הפטור הקבוע בסעיף 49ב(5) (הפטור "העובר בירושה" ליורשים בתנאים מסוימים), כפטור הצמוד לנכס ולא כפטור אישי. חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה, כי הפטור חל אך ורק בגין דירתו היחידה של המוריש ואינו ניתן להמרה לדירה אחרת. מכאן יתכן, כי משגלומה בשטר המשכנתא התחייבות המוריש לנצל פטור המגיע לו בגין דירת המגורים, מכירת הדירה על פי תנאי המשכנתא כפופה גם לפטור האמור. במילים אחרות, ניתן לראות בפטור האמור כנכס נוסף, של המוריש ש-"קם לתחיה" והועבר ליורשים מכוח הוראת החוק שנפחה באפיו נשמת חיים וממילא כפוף גם נכס זה לפירעון חובות העזבון.
 
ב. ניתן אולי להחיל בעניננו את הדוקטרינה המשפטית הרחבה שיסודה עוד במשפט התלמודי לפיו, "כופין על מידת סדום" במצב בו "זה נהנה וזה לא חסר", המוכרת גם במשפט המודרני ונעשה בה שימוש נרחב בפסיקת בית המשפט העליון (ר' לדוגמה ר': ע"א 10582/02 ; ע"א 1795/93 ;ע"א 4836/90 ; בג"צ 200/83 ; ד"נ 21/80 ; ע"א 4/67 ). כך לדוגמה אומר כב' השופט אנגלרד ביחס לדוקטרינה  זו  בפס"ד  רוקר (רע"א  6339/97   בעמ' 225):"ואמנם, על פי השקפת 'הראשונים', במרכזן של הסוגיות התלמודיות העוסקות בכלל 'כופין על מידת סדום', עומד המצב העובדתי - שהפך בעצמו לעקרון משפטי - של 'זה נהנה וזה לא חסר'. התפיסה היא כי כאשר אדם מונע מן הזולת הנאה, מבלי שהנאה זו גורעת במאומה מנכסיו שלו, התנהגותו היא בבחינת מידת סדום והמשפט יכפה עליו לחדול ממנה.".

על פי הדוקטרינה האמורה, יתכן וניתן לאכוף על היורשים לנצל את הפטור האמור, בשל העובדה, כי ניצול פטור זה אינו מחסר מהם דבר ולמעשה אינו בא "על חשבונם". יתכן כי במצב דברים זה, ניתן לאכוף על היורשים את ניצול הפטור שקיבלו "בירושה", גם אם המוריש לא חתם בשטר המשכנתא על התחייבות לניצל הפטור, שהרי ניצול הפטור של היורשים הינו בגדר "זה נהנה וזה לא חסר".
 
♦  כפי שרמזנו לעיל, ספק אם לפירוש אותו אנו מציעים התכוון בית המשפט בפסיקתו, שכן הוא לא דן כאמור באופי הפטור שעל היורשים לנצל. עם זאת, נראה לנו כי פירוש זה מתיישב באופן הרמוני עם דיני הירושה, בכך שאינו מחסר בנכסי היורשים ואינו מחייב אותם לנצל פטור אישי המגיע להם בגין דירות אחרות שברשותם, שלא הגיעו להם בדרך של ירושה. נדמה לנו, כי בדומה לפרשנות חוקים, כך הדבר גם לגבי פסיקה של בית המשפט העליון, אשר כחוק היא לנו (מכוח הלכת התקדים המחייב): משקם בית המשפט מכיסאו, הרי שפרשנות קביעותיו נתונה לשומעי לקחו ואין היא נתונה עוד בידיו, בדומה לאימרתו הידועה של פרופ' רדברוק, לגבי פרשנות חוקים שאומצה גם בפסיקה בישראל ולפיה, הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק, וכי החוק הוא לעולם חכם מיוצרו (ר', G. Radbruch, “Legal Philosophy”, The Legal Philosophies of Lask, Radbruch and Dabin 141 (1950)). ולא כאן המקום להאריך (להרחבה, ר' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני – פרשנות החקיקה, בעמ' 264-271; ע"א 2622/01; עע"מ 398/07 ור' גם הסוגיה התלמודית (בבא מציעא נט, ב) בענין "תנורו של עכנאי" ולפיה, "לא בשמים היא" ולפיכך, אפילו פרשנות חוק הא-ל לאחר שניתן, אינו עוד בידיו אלא נתון לפרשנות בני האדם).

♦ לסיכום, נראה לנו, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו וכי לאור חוסר הבהירות הקיימת לדעתנו בהלכה המשפטית אולי ימצא בית המשפט העליון לנכון לקיים בסוגיה האמורה עיון נוסף בהזדמנות המתאימה.