סופה של אי התחרות ?

♦ ביום 19.01.14 ניתן ע"י כב' השופט מגן אלטוביה מביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד בעניינו של מר אברהם קרינגל, שעסק, בין היתר, בשאלת סיווגו המיסויי של תקבול בסך של כ- 4 מיליון ₪ שקיבל מחברת אסם, מעסיקתו, בה הועסק כמשנה למנכ"ל. המערער, כמובן, טען כי עסקינן   בהכנסה הונית עבור מכירת התחייבותו שלא להתחרות בעסקי אסם, ומשכך הינו חייב במס הכנסה בשיעור של 20% בלבד ואילו פקיד השומה טען כי עסקינן בהכנסת עבודה, החייבת במס שולי.

♦ מאמר קצר זה, מחמת מגבלותיו, לא ינתח את כל פסק הדין, אלא רק יצביע על מספר נקודות, המעוררות מחשבה נוספת. אציין כי אין תחת ידיי את מכלול העובדות בתיק על מנת לנתחן ולכן ההערות הינן כלליות ואינן מתיימרות להחליף את שיקולי ביהמ"ש בתיק.

 

♦ נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות : בענייננו, טען פקיד השומה כי אותו תקבול הינו בעצם תחליף לבונוס ו/או מצנח זהב לו היה זכאי המערער, על אף שבהסכם בין הצדדים נכתב מפורשות כי התקבול הינו עבור אי תחרות ושמירת סודיות. בפס"ד פליינג קרגו (ע"מ 56940-07-12) נקבע כי לעתים, טענה של סיווג שונה שטוען פקיד השומה, כבענייננו, הינה בעצם מסווה לטענת עיסקה מלאכותית המצדיקה את היפוך נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות. גם אם בענייננו, טענתו זו של פקיד השומה לסיווג שונה של התקבול אינה מגיעה לכדי טענת עיסקה מלאכותית, מאחר ואכן הייתה עיסקה בעלת טעם כלכלי מאחורי ההתקשרות בין הצדדים, הרי שיש לבחון טענה מעין זו במקרה זה ובמקרים אחרים ולעשות בה שימוש, במידת הצורך.

 

 ♦ הרלוונטיות של תניית אי תחרות בהסכם ההעסקה : במסגרת פסק הדין, יוחסה חשיבות רבה לאי המצאת הסכם ההעסקה עם המערער ולשאלה האם באותו הסכם חבויה תניית אי תחרות לשנתיים, בדומה להסכמים של עובדים בכירים אחרים בקבוצת אסם. לטעמי, הבחינה אם קיימת או לא קיימת תניית אי תחרות לשנתיים, אינה הבחינה הבלעדית. השאלה הצריכה להישאל הינה משולשת : האם קיימת תניית אי תחרות, האם הינה ניתנת לאכיפה ולאיזו תקופה ?
שכן, נפסק כי חופש העיסוק, הינו זכות יסוד חוקתית. בהלכת "סער" נקבע ע"י ביהמ"ש העליון, כי תניות המגבילות את חופש העיסוק מבלי שהמעביד מצביע על אינטרס לגיטימי ראוי להגנה, בטלות מחמת היותן נוגדות את תקנת הציבור. במסגרת הלכת צ'ק פוינט, נקבע כי הגבלת עיסוק עשויה לקום, מקום שהמעביד יצביע על אחד מאלו (והובהר, כי אין מדובר ברשימה סגורה): א. סוד מסחרי; ב. הכשרה מיוחדת (מקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרה העובד); ג. תמורה מיוחדת ששולמה לעובד עבור הגבלת העיסוק; ד. חובת תום הלב וחובת האמון. בתי הדין לעבודה אינם מזדרזים לאכוף תניית אי תחרות וגם כשזו נאכפת, הרי שלרוב מקוצרת תקופת אי התחרות. לפיכך, לטעמי, היה מקום להרחיב בנושא זה במסגרת פסק הדין ולא להסתפק בהשערה שייתכן ולמערער היה הסכם העסקה עם תניית אי תחרות לשנתיים, אלא גם לבחון את תוקפה והיקפה. שכן, רק במקרה של תניית אי תחרות בעלת תוקף ולתקופה ממושכת, ניתן לראות בתשלום ששולם כתשלום בעד זכות אחרת,פירותית.

 

♦ מהות התקבול עבור שמירת סודיות : בפסק הדין נקבע כי התקבול שקיבל המערער היה, בין היתר, עבור אי תחרות שמקורה בשימוש בסודות המסחריים של אוסם, אותם רכש אגב עבודתו ולפיכך, יש לסווגו כהכנסה עבודה. לטעמי, אין כל משמעות לתשלום שמשולם לעובד עבור אי תחרות שנעשית תוך שימוש בסודות מסחריים של המעביד. שימוש שכזה הינו ממילא אסור, לאור הוראות חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, שם מעוגנת זכותו של בעל הסוד המסחרי, בענייננו – אוסם, לקניינו הרוחני. לפיכך, לא נדרש המעסיק להסכם ספציפי עם העובד, בכדי להגן על מה שממילא זכאי להגנה על פי חוק. לא נותר אלא לתהות מדוע, במסגרת אחת מבין אפשרויות המיסוי, סווג אותו תקבול כתקבול שבא להגן על זכות של המעביד, שממילא הינה כבר מוגנת.

 

♦ הרלוונטיות ליכולת תחרות שהושגה במסגרת חיצונית למקום העבודה : במסגרת פסק הדין, אובחנה יכולת תחרות שמושגת תוך כדי מילוי תפקידים ציבוריים ואחרים, שלא במסגרת העבודה אצל המעסיק, לבין יכולת תחרות המושגת תוך כדי עבודה אצל המעסיק. כשכתוצאה ממנה נקבע כי ככל שנוצרה למערער יכולת תחרות, הרי שזו נוצרה אך ורק תוך שימוש בסודות המסחריים של מעסיקו. לטעמי, יכולת תחרות שמשיג עובד, יכולה להתבצע תוך שימוש בסודות מסחריים של המעסיק וגם תוך שימוש בכישורים וקשרים שרכש תוך כדי עבודתו אצל אותו מעסיק. גם אם עובד לא מילא תפקידים ציבוריים/חיצוניים במהלך תקופת עבודתו אצל המעסיק, אין הדבר אומר שלא נוצרה אצלו יכולת תחרות, תוך שימוש באותם קשרים וכישורים, שהשימוש בהם מותר ושהמעסיק ירצה לשלם עבור אי השימוש בהם. תשלום כזה, לטעמי, הינו בהכרח ויתור על זכות, שיכול להגיע לכדי מכירה הונית.