אחריות אישית של נושאי משרה בשל ניהול עסק בתרמית (וחניש וגולד)

♦ החברה התאגדה בשנת 1979 ועסקה באמצעות מפעל שבתחום העיר דימונה בייצור מגבות וחלוקי רחצה. במועד הפסקת פעילות החברה במחצית חודש יולי 1996 העסיקה החברה כ-230 עובדים.

♦ ביום 24.9.09 הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המשיבים בשורה של עבירות שיוחסו להם, לרבות ביחס להתנהלותם בקשר עם החברה. ביום 10.4.13 ניתן פסק דינה של כב' השופטת אלשיך. בפסק הדין כב' השופטת אלשיך מציינת, כי המשיבים כלל לא ביקשו להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי, ולמעשה התמקדו בטענות מקדמיות, אותן היא דחתה אחת לאחת. כב' השופטת אלשיך התייחסה לטענת ההתיישנות אשר הועלתה ע"י המשיבים, כאשר לשיטתם משהחל הפירוק בשנת 1996 או לכל המאוחר בשנת 1997, הרי שמרוץ ההתיישנות החל לפעול ממועד זה כנגד המפרק (ולטענתה כעת כנגד המדינה שהחליפה אותו כתובעת אזרחית), ומשכך הבקשה המקורית למתן הוראות לפי סעיף 373 לפקודה התיישנה כבר בעת שהוגשה, בשנת 2005.

♦ על פסק דינה של כב' השופטת אלשיך הגישו המשיבים ערעור לביהמ"ש העליון, בעקבות הדיון בוטל פסק הדין בהסכמה וניתנה למשיבים אפשרות להגיש תצהיר תשובה לבקשה. עוד נקבע, כי בימ"ש קמא יקבע מועד חדש לשמיעת הבקשה לאחר קבלת תצהירי התשובה מטעם המשיבים. ביהמ"ש העליון הדגיש, כי אין בדברים האמורים כדי להוות עמדה לגופם של דברים.

♦ בעקבות החלטת ביהמ"ש העליון הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה שבנדון. בתמצית, טענו המשיבים שלא ניתן לקבוע מועד לדיון בבקשה המקורית למתן הוראות לפי סעיף 373 לפקודה, היא הבקשה הוגשה ע"י המפרק, שכן בבקשה זו ניתן כבר פסק דין והבקשה נמחקה לבקשת המפרק עצמו. לטענת המשיבים, העובדה שהמדינה ביקשה לחדש את הדיון בבקשה והחלטת כב' השופטת אלשיך, אינה גורעת מהעובדה שההליך המקורי כבר נמחק. לטענת המשיבים, לביהמ"ש לא הייתה סמכות לשנות מהחלטתו, ובכל מקרה מציינים המשיבים, כי הם לא היו צד לבקשה שלפני.

♦ בנוסף ולחלופין, טענו המשיבים, כי גם אם תוגש תובענה חדשה לפי סעיף 373 לפקודה, אזי אין מקום להיזקק לה מחמת התיישנות.

♦בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, טענה המדינה שכל עוד נקט המפרק בהליך לפי סעיף 373, הייתה היא מנועה מלפעול כך באופן עצמאי כנושה ומיד משהתברר לה כי המפרק אינו מעוניין בהמשך ההליך, היא הודיעה על רצונה להמשיך ולעשות כן.

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - כבוד השופטת  חנה פלינר:

♦ ביהמ"ש קבע, כי יש לקבל את בקשה המדינה ולחייב את המשיבים בחובות החברה, והכל בהתאם לפסק הדין הפלילי החלוט ולבקשה לפי סעיף 373 לפקודה.

♦ משניתן פסק הדין הפלילי ומשהפך זה האחרון חלוט, בתוספת העובדה, כי המשיבים לא ביקשו להביא ראיות לסתור עפ"י סעיף 42ב' לפקודת הראיות, אלא התמקדו בטענות המקדמיות בלבד, אין כל מניעה לברר את ההליך במסגרת בקשה למתן הוראות. ביהמ"ש העליון ביטל את פסק דינה של כב' השופטת אלשייך, איש לא מנע מהמשיבים להגיש בקשה לפי סעיף 42ב' לפקודת הראיות ולדרוש להביא ראיות לסתור. במקרה כזה, ולאור היקף הראיות שהבאתן היתה מתבקשת, היה מקום לבחון האם אכן ההליך המתאים לבירור הינו בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק. אולם, בתשובת המשיבים לבקשה לא נכללה כל בקשה שכזו.

♦ בעניין ההתיישנות ביהמ"ש הצטרף לקביעותיה של כב' השופטת אלשייך. לאור הדברים שציינה כב' השופטת אלשיך, מאחר והמפרק פועל תחת "מסך בערות", כפי שציין הכנ"ר, אזי גם אם היו בידי המפרק ידיעות / חששות / חשדות / ראיות חלקיות לכך שהמשיבים התנהלו בתרמית וזאת כבר בשנת 1997-1998, אזי למפרק לא היו סיכויים ממשיים לזכות בתובענה והמפרק היה מנוע מלהעמיק את חקירותיו, בין היתר נוכח דרישות משטרת ישראל, וזאת כל עוד נחקרה הפרשה ע"י המשטרה ולאחר מכן – עת התבררו העובדות במסגרת ההליך הפלילי. ודוק – לאחר הגשת כתב האישום המשיבים הם אלו שבקשו את עיכוב ההליכים, ולא היה כל מקום לנהל את ההליכים במקביל, עת המתינו הצדדים כולם להכרעה בהליך הפלילי.

♦ עולה המסקנה, כי התביעה לא התיישנה, וזאת מכיוון ש"כוח התביעה המהותי" לא היה בידי המפרק. לא זו אף זו, הייתה הסכמה שההליך האזרחי יעוכב עד להכרעה בהליך הפלילי והעלאת הטענה כעת להתיישנות חסומה גם בשל השתק שיפוטי, המונע מבעל דין להעלות טענות סותרות במסגרת ההליכים.

תוצאה:

♦ הבקשה נתקבלה.

ניתן ביום 25.4.2016.

ב"כ המבקשת: עו"ד מאיר לפלר ואח';

ב"כ המשיבים: עו"ד יובל קינן ו/או עו"ד טוביה גודיס עו"ד אילן שביט (שטריקס) בתפקידו כמפרק החברה