אין הסמכה לגבות חובות מס במהלך עיכוב נישומים במחסום

♦ השאלה הנשאלת בעתירה, האם המשיבים 2-1 מוסמכים לגבות חובות מס וביטוח לאומי באמצעות עיכוב החייבים במחסומי דרכים שהוצבו לצרכים מבצעיים על-ידי כוחות שיטור, ועיקול רכבו של חייב שאינו משלם את חובו על אתר?

♦ טענות העותרים, הינה שמרבית מחסומי הגבייה מוקמו בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית. ומשכך מרבית הרכבים נהוגים בידי תושבים פלסטיניים, דבר המטיל כתם קולקטיבי של עבריינות, ועולה כדי הפליה. עוד נטען, כי יש לדחות את הטענה להקמתם לצרכים ביטחוניים וכי התנהלות מעין זו מונעת מן הנישום את זכותו לטעון נגד היווצרות החוב והליכי הגביה באופן אפקטיבי, היא משפילה ופוגעת בכבוד האדם, תוך פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכותו לחירות, לחופש תנועה, לפרטיות ולהליך הוגן. ואף פוגעת במרקם החיים. וכל זאת מבלי הסמכה מפורשת בחוק, משכך אמצעי זה אינו עומד בדרישת הדין  ויש בו משום חריגה מסמכות. וכי למשיבים עומד מגוון אמצעים אשר פגיעתם בזכויות התושבים פחותה, לרבות תפיסת המיטלטלין של החייבים בחצרותיהם לפי סעיפים 4-5, לפקודת המסים (גביה). (להלן: "פקודת הגביה").
♦ טענת המדינה, מקור הסמכות לפעילותה נושא העתירה מצוי בעיקרו בפקודת המסים (גביה), החלה מכוח סעיף 367(א) לחוק הביטוח הלאומי, וכי המחסומים אינם "מחסומי גבייה", שכן תכלית הקמתם היא מילוי תפקידיה של המשטרה, ובכלל זה מניעת פעילות חבלנית עוינת; תפיסת שוהים בלתי חוקיים ובדיקת כלי רכב, בנוסף המדינה מציינת, כי במסגרת בחינת האפשרות לעקל את הרכב, מוענק לגובי המס שיקול דעת רחב, שבגדרו  
ניתן משקל גם לשיקולים הומניטאריים, מיקום המחסום, לשעה ביממה ולשאלת קיומו של אמצעי תחבורה חלופי. לשיטתם, משנתונה בידי רשויות הגביה סמכות מפורשת בפקודה להיכנס לחצריו הפרטיים של החייב לשם עיקול מיטלטליו על מנת להיפרע מחוב מס, מקל וחומר, נתונה להם גם הסמכות לעשות זאת במחסום משטרתי ברשות הרבים.

ביהמ"ש העליון בי-ם - כב' הנשיאה ד. בייניש,   כב' הש' ע' פוגלמן, כב' הש' ח.מלצר:
 
♦ כלל יסוד במשפט המינהלי ובשיטתנו המשפטית הינו, כי הרשות המינהלית רשאית לפעול רק בתוך דל"ת אמות הסמכות שהוקנתה לה בחוק, והיא אינה מורשית לבצע פעולה שהיא לא הוסמכה במפורש לעשותה. תחולתו של עיקרון חוקיות המינהל  אינה מצטמצמת למצבים שבהם פוגעת הרשות בפעולתה בזכויות יסוד של הפרט. עם זאת, כשפעולתה של הרשות עלולה להביא לפגיעה בזכות יסוד מוכרת, מקבלת ההקפדה על עיקרון זה משנה חשיבות ובמקרה שכזה, אין הרשות יוצאת ידי חובתה בהצבעה על הוראת חוק כללית שיכולה להתפרש כמקור הסמכה לפעולתה, אלא, על ההסמכה לפעולה להיות ברורה, מפורטת ומפורשת בחקיקה ראשית. יצוין, כי לא נפלה מחלוקת בדבר היותו של חוב המס הנגבה על-ידי המשיבים בענייננו משום "מס" לצורך הפקודה. לעניין פרשנות החוק נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס.
♦ לדעת ביהמ"ש, בבחינת התכלית הסובייקטיבית של סעיפים 5-4 לפקודה עולה כי ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך שמטרתו של המחוקק, היתה להרחיב את סמכויות הגבייה המנויות בפקודה במובנים מסוימים, ולצמצמן במובנים אחרים, בלא שקיימת התייחסות קונקרטית לנושא המחלוקת.
♦ באשר לתכלית האובייקטיבית, נראה כי זו כוללת היבטים שונים אשר מוליכים לכוונים מנוגדים: מן הצד האחד השאיפה להביא לגביה אפקטיבית של מס ולשמירה על שלטון החוק, ומן הצד השני הרצון לשמור ולהגן על זכויות אדם שונות ובכלל זה הזכות לכבוד, לחופש תנועה, להליך הוגן ולפרטיות. לפיכך בבחינה ואיזון בין התכליות השונות. אין לפרש את הוראות סעיפים 4 ו-5 לפקודת הגביה כמעניקות סמכות כללית, רחבה, גורפת ובלתי מוגבלת לגבות מן הנישום מס בכל אמצעי שהוא. ולא ניתן להסיק קיומה של סמכות באופן משתמע או על דרך ההיקש.
♦ ביהמ"ש מדגיש, כי אינו מתעלם מהתכליות הציבוריות העומדות בבסיס הליכי הגבייה המנהלית, ובכלל זה השאיפה לגביית מס אפקטיבית, הבטחת שלטון החוק ואכיפת החוק. ואולם, לשם הפעלת האמצעי נושא העתירה במסגרת מחסומי דרכים, נדרשת, בראש ובראשונה, הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית.
 
התוצאה :
♦ ביהמ"ש מצא, כי פקודת המסים (גביה) בנוסחה הנוכחי, אינה מסמיכה את המשיבים 2-1 להפעיל סמכויות גבייה במחסומים האמורים. והפעלת סמכויות של גבייה מינהלית במחסומי דרכים המוקמים על-ידי משטרת ישראל לצרכים מבצעיים, פוגעת בזכות לכבוד, בזכות לפרטיות, בחופש התנועה ובזכות להליך הוגן ולגישה לערכאות.
 
ניתן ביום: 20.12.10
ב"כ העותרים: עו"ד טל ניר, עו"ד דן יקיר
ב"כ המשיבים: עו"ד ענר הלמן