אי שלילת הטבת מס גם אם לא נדרשה במועד

♦ לטענת הנתבע מעסיק צריך לנכות את ההטבה האמורה בשנת מס מסוימת מהסכום שהוא מעביר בגין הכנסות עובדיו במהלך אותה שנת מס. בהתאם, לאחר תום שנת המס אין המעסיק זכאי להפחית את ההטבה מסכומים שהוא צריך להעביר בגין הכנסות עובדיו בשנת המס העוקבת. כנגזר מכך, עם תום שנת המס יכול מעסיק לזכות בהטבה למעסיק באילת שלא קוזזה במהלך שנת המס רק במסגרת התחשבנות בגין שומת הניכויים שנערכה לו בגין אותה שנת מס. ככל ששומה זו אינה סגורה, צריך המעסיק להעלות עניין זה כחלק מההתחשבנות במסגרת שומת הניכויים. ככל ששומה זו נסגרה, יש לפעול בהתאם להוראת סעיף 167 לפקודת מס הכנסה, דהיינו לבקש את פתיחת השומה, וזאת בתוך התקופה הקבועה בסעיף זה (דהיינו 3 שנים מתום שנת המס, ובאישור המנהל – 4 שנים מתום שנת המס). זאת ועוד, משסירבה התובעת בשעתו לפעול בדרך זו, לא ניתן עוד ללכת בה, וזאת מהטעם שהמועדים הקבועים בפקודת מס הכנסה לפתיחת שומות חלפו זה מכבר.

♦ לטענת התובעת, הטבת המעסיק באילת היא הטבה אותה רשאי המעסיק לדרוש בכל עת ולפיכך אין היא מתיישנת כלל. ודוק, מכוח סעיף 12(ב) לחוק אסח"א, המנגנון באמצעותו מוענקת ההטבה למעסיק הוא הפחתה מהסכום שעליו להעביר לרשויות המס בגין הכנסות עובדיו, ואולם לגישת התובעת אין הכרח שהפחתה זו תבוצע דווקא כנגד סכומים שהמעסיק צריך להעביר בגין הכנסות עובדיו באותה שנת. לחילופין, אף אם תאמר כי הזכות לתבוע את הטבת המעסיק באילת מתיישנת, הרי שההסדר החל על תביעת הטבת המעסיק באילת הוא דין ההתיישנות הכללי, הקבוע בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, דהיינו 7 שנים מיום היווצרות העילה.

בית המשפט המחוזי מרכז -  בפני כב' השופט פרופסור עופר גרוסקופף:

♦ ההטבה המוקנית מכוח סעיף 12(א) לחוק היא "מענק" הניתנת למעסיק בהיקף של 20% מהכנסת העובדים באילת, בכפוף לכך שגובה המענק לא יעלה על הסכומים שעל המעסיק להעביר לרשויות המס בגין הכנסת העובדים. המענק ממומש באמצעות העברת הזכות לקבל את הסכומים שנוכו משכר העובדים מרשויות המס אל המעסיק, עד כדי גובה המענק, ולפיכך הפחתתם מהסכומים שהמעסיק צריך להעביר בעבור עובדיו לרשות המיסים באותה שנת מס. כאשר המעסיק לא הפעיל את מנגנון המימוש הקבוע בסעיף 12(ב) לחוק, נוצר מצב של תשלום ביתר מצד המעסיק לרשות המס ביחס לסכומים שעליו להעביר בגין הכנסות עובדיו. בהלכת "גיל" נקבע כי במסגרת סעיף 160 לפקודת מס הכנסה לא ניתן לתבוע השבה של כספי מס שנוכו במקור ביתר, אך יש לאפשר למנכה במקור להגיש תביעה בהסתמך על העקרונות הכלליים של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

♦ ביהמ"ש קבע, כי בענייננו, עומדת לתובעת הזכות לתבוע השבה של הסכומים ששולמו על ידה ביתר לרשות המסים. התביעה לא התיישנה, שכן העילה נוצרה במועד בו שילמה התובעת את מלוא הסכומים שניכתה משכר עובדיה והתביעה הוגשה כשש שנים לאחר מכן. העלאת טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה אינה מחייבת הצגתה בצורה מפורטת ומלאה, קו הטיעון הראשוני של רשות המיסים היה, כי לא ניתן לפתוח שומות סגורות אלא בתוך תקופת הזמן הקבועה לכך בפקודת מס הכנסה, ודי בכך כדי לאפשר לרשויות המס להעלות קווי טיעון חלופיים המבוססים אף הם על טענת התיישנות. משלוח מכתב דרישה ע"י התובעת לרשות המסים אין בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. במקרה זה אין צורך בפתיחת שומות מאחר שהתובעת איננה כופרת בנכונות השומות שהוצאו לה ואין צורך לעמוד בלוחות הזמנים המוגדרים לפתיחת שומה, וממילא ניתן לקבל החזר מס גם כאשר חלפה לכאורה התקופה המאפשרת פתיחת שומות לפי סעיפים 147 ו- 167 לפקודת מס הכנסה, אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה או בדיני עשיית עושר ולא במשפט. בנסיבות העניין, דרישת התובע לפתיחת שומות סגורות כתנאי לבחינת דרישת התובעת לקבל את ההטבה נראית כבלתי עניינית, שספק אם היא עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות החלה על רשות ציבורית. לפיכך קבע ביהמ"ש, כי דין תביעתה של התובעת להתקבל ובכך אפשר כבוד בית המשפט לתובעת לקבל את מלוא סכום ההטבה המגיעה לה עפ"י סעיף 12 לחוק אסח"א.

התוצאה:

♦ הערעור התקבל.

ניתן ביום: 6.2.2014

ב"כ התובעת: עו"ד טלי ירון-אלדר ועו"ד רני שוורץ

ב"כ הנתבע: ב"כ עו"ד אורית וינשטיין פרק' מחוז ת"א (אזרחי)