אלטוביה: שומה בפקס כמוהה "כידיעה"

 ♦ המערערת הגישה דוחותיה לשנות המס 2001, 2002   ו-2003 בימים 17.2.2003, 1.6.2003 ו-28.8.2005, בהתאמה. בתאריך 21.12.2005 קבע המשיב למערערת שומה לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") לשנות מס אלו. בתאריך 26.1.2006 הגישה המערערת השגה על השומות הנ"ל. המועד האחרון להפעלת סמכות המשיב לקבוע את השומה בצו עפ"י סעיף 152(ב) הינו המאוחר מבין המועדים – תום שלוש שנים מיום הגשת הדוח על ידי המערערת או בתום שנה מיום הגשת ההשגה. עבור שנות המס 2001 – 2002 מועד זה הינו ביום 26.1.2007, ועבור שנת המס 2003 הינו ביום 31.12.2008. שומת המערערת נקבעה ע"י המשיב ביום 22.1.2007, טרם חלוף המועד הסופי לפי הפקודה. ביום 23.1.2007 המפקחת מטעם המשיב שלחה למייצג המערערת פקס אליו צורף מכתב ושני מסמכים. המסמך הראשון שצורף נשא את הכותרת "פירוט הנימוקים לקביעת השומה – תוספת לטפסי שומה", והתנוססה עליו חתימת המפקחת. עוד צורף לפקס מסמך של העתק שאילתת IPRS ממערכת המחשב של המשיב. תדפיס שאילתת ה-IPRS כלל את כל הנתונים המופיעים בצו הנשלח לנישום מהמחשב המרכזי של רשות המיסים, וכן צוין בתדפיס את המועד בו הודפס ע"י המחשב המרכזי הצו שנקבע למערערת ומספר הדואר הרשום של שליחתו. על השאילתה האמורה התנוססה חותמת משרדי המשיב.

♦ לטענת המערערת, ביום 30.1.2007, לאחר חלוף המועד הנקוב בסעיף 152(ב) לפקודה, התקבל הצו במען המערערת באמצעות דואר רגיל. המערערת טוענת בבקשתה, כי הצווים שהוצאו לה בגין שנות המס 2001 – 2002 הוצאו באיחור לפי המועדים שנקבעו בסעיף 152(ב) לפקודה, ולכן דין הערעור להתקבל על הסף.

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' השופט מגן אלטוביה:

♦ בפסק הדין ע"א 5954/04, פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי, (יוני 2007) (להלן: "הלכת סמי") קבע ביהמ"ש העליון, כי רואים בפקיד השומה כמי שהשתמש בסמכותו לקבוע את השומה רק במועד שבו סיים לקבוע את השומה ושלחהּ אל הנישום. בפסקי דין מאוחרים, קבע ביהמ"ש העליון, כי הלכת סמי תחול באופן רטרוספקטיבי כבר מיום 23.5.2004, יום קבלת ערעורו של סמי בביהמ"ש המחוזי (דנ"א 3993/07, פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ) (אוגוסט 2011), וכי ההלכה תחול אף במקרים בהם הנישום היה מודע לתוכן השומה הצפויה אף בטרם זו הוצאה בפועל (רע"א 429/12, יגאל דור און  נ' מס הכנסה פקיד שומה) (פברואר 2013), להלן: "פרשת דור און"). הכרעה תתמקד בשאלה, האם ההחלטה בהשגה הובאה לידיעת המערערת או מייצגה לפני התאריך 26.1.2007, הוא היום האחרון בו רשאי המשיב להפעיל סמכותו ולקבוע את שומת המערערת בצו. ביהמ"ש דחה את בקשת המערערת. ביום 23.1.2007, בטרם חלוף המועד להפעלת הסמכות ע"י המשיב, הועברו בפקס לידי מייצג המערערת פירוט נימוקי השומה ושאילתת IPRS ממחשבי המשיב. בתחתית כל עמוד בשאילתת ה-IPRS הופיעו המילים "קוד-טופס 101", אשר משמעותו, כי השומה נשלחה בדואר רשום לנישום. בסופה של שאילתת ה-IPRS צוין, כי השומה הודפסה ביום 22.1.2007 ופורט מספר הדואר הרשום של השומה. הפקס שנשלח למייצג המערערת כלל גם את מכתב המפקחת, אשר בו צוין, כי הצווים, אשר תאמו את פירוט נימוקי השומה ואת שאילתת ה-IPRS, יתקבלו בפועל במען המערערת בימים הקרובים. עפ"י הלכת סמי יש לראות במשיב כמי שהפעיל סמכותו רק משקבע את השומה והביא לידיעת הנישום, כי השומה הסופית נקבעה על ידיו. עצם משלוח הצו מעיד על סיום הפעלת הסמכות, קרי על כך שהמשיב ביצע פעולה אקטיבית ליידוע הנישום, כי הצו הסופי כבר נקבע. בהקשר זה טוענת המערערת, כי הבאת השומה לידיעת הנישום יכולה שתיעשה רק באמצעות המצאה כדין של השומה, והיא בדרך של המצאתה באופן אישי או בדואר רשום. המערערת נסמכת בעניין זה על סעיף 238 לפקודה, אשר קובע, כי "הודעה ניתנת להמצאה לאדם בין לידו ובין בדואר רשום לפי מען עסקו או מענו הפריט כפי שהם ידועים לאחרונה...".

♦ ביהמ"ש קבע, כי יש להבדיל בין שאלת המצאת השומה כדין לבין שאלת עצירת מירוץ ההתיישנות ע"י יידוע הנישום על כך שהשומה נקבעה ומהו תוכנה. הלכת סמי אינה עוסקת כלל באופן ההמצאה של השומה ובשאלה האם השומה הומצאה כדין. כל שנקבע בהלכת סמי הוא, כי על המשיב להבהיר לנישום בפרק הזמן שהוקצב לכך בפקודה, כי השומה נקבעה על ידו באופן סופי. המשיב אינו נדרש דווקא להמציא שומה כדין בפרק הזמן הנקוב בסעיף 152 לפקודה, אלא נדרש רק להביא לידיעת הנישום, כי השומה כבר נקבעה. המקרה דנן שונה מפרשת דור און, שם העביר המשיב לנישומים אינדיקציה בלבד אודות כוונתו לקבוע את השומה בצו. ביהמ"ש העליון קבע, כי לא די ב"ידיעה משוערת" של הנישום אודות השומה, אלא על המשיב ליידע את הנישום אודות כך שהתקבלה כבר החלטה סופית ומהו תוכנה. לפיכך, משיידע המשיב את המערערת, כי נקבעה השומה, וכי היא נשלחה כבר אל מענה, לא מדובר עוד בידיעה משוערת בלבד, אלא בידיעה קונקרטית, כי נקבעה כבר שומה. ידיעה זו עוצרת את מירוץ ההתיישנות.

התוצאה:

♦ הבקשה נדחתה.

ניתנה ביום 3.6.13.

ב"כ המערערת: עוה"ד רחל כץ.

ב"כ המשיב: איריס בורשטיין-מוזס מפרק' מחוז ת"א (אזרחי).