אם אין הסבת הכנסות – הרי שהיא אינה ניתנת לביטול

♦ שני ערעורים של אב ובנו (להלן: "המערערים") על שומות בצו שהוציא פקיד השומה כפר סבא (להלן: "המשיב") לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה"). ערעור אחד, של האב עזמי מתייחס לשומות לשנים 2003-2007 והאחר, של בנו ראני לשנים 2004-2007.

 

♦ בת זוגו  לשעבר של עזמי ואמו של ראני – מרים, רכשה ב- 1995 משאית ובאמצעותה הפעילה עסק לחלוקת משקאות עד תחילת שנת 1999. עזמי הפעיל את המשאית. בתחילת שנת 1999 העבירה מרים את הבעלות במשאית ואת פעילות העסק לבנה ראני, ומאז מדווח ראני על הכנסותיו מהעסק. עזמי המשיך להפעיל את המשאית גם לאחר העברת העסק לראני. ראני ועזמי דיווחו למשיב על תשלום וקבלת משכורת ששולמה לעזמי. החל משנת 2002 ובכל השנים הרלוונטיות לערעורים, ראני התגורר ולמד בגרמניה, כאשר בכל אותן שנים עזמי הוא זה שהפעיל את העסק. ההכנסות מן העסק הופקדו בחשבון בנק בישראל על שמו של ראני, כאשר עזמי משך מחשבון זה משכורות. לבקשתו של ראני, עזמי העביר לחשבונו בגרמניה סכומים לצורך מחייתו שם. יתרת הכספים נותרה בחשבון בארץ.

מחלוקת נוספת נבעה מאי הכרה של המשיב בחלק מהוצאות הסולר שדווחו על ידי המערערים – המשיב הסתמך על תדריך כלכלי לענף ההובלה במשאיות, לפיו הוצאות הסולר והשמנים לא יעלו על 23.4% מהמחזור. בשנים 2004-2007 דיווח ראני על הוצאות בשיעור שבין 34%-44% מהמחזור.

 

♦ עמדתו העיקרית של המשיב היא, שההכנסות המיוחסות לראני הן בעצם הכנסות של עזמי, ולכן יש להוסיפן על ההכנסות שדווחו על ידי עזמי ולמסותן בהתאם.

 

♦ לטענתו, הסבת ההכנסות לראני היא הסבה הניתנת לביטול מכח סעיף 84 לפקודה, לחילופין טען המשיב שמדובר בעסקה מלאכותית בהתאם לסעיף 86 לפקודה.

לחילופי חילופין, טען המשיב כי למעשה המשאית הושכרה על ידי ראני לעזמי, ולכן יש למסות את הרווחים שהתקבלו על ידי ראני, כהשכרת נכס לפי סעיף 2(7) לפקודה.

לעניין הסולר, המשיב היה מוכן להכיר בהוצאות שעד 30% מהמחזור כשאת ההפרש הוא הוסיף להכנסות.  

 

♦ טענת המערערים היא, כי לא היתה כל הסבה של המשאית או של העסק מעזמי לראני, משום שאלה הועברו לראני מאמו מרים ועזמי מעולם לא היה בעל העסק או בעל המשאית. לטענתם, הבעלים האמתי של העסק ושל המשאית הוא ראני, ואילו עזמי עבד כשכיר בלבד. מן הטעם הזה, דחו המערערים אף את טענתו החלופית של המשיב לפיה ההכנסות נצמחו לרמזי מהשכרת המשאית לעזמי. באשר להוצאות הסולר טענו המערערים, כי ההוצאות שדווחו הן אמתיות וכי התדריך הכלכלי שצורף אינו מתייחס לשנים הנדונות בערעורים.

 

 

♦ באשר לערעורו של עזמי – קבע ביהמ"ש, כי לא הוכחה הסבת נכס או הכנסה, היות שהתנאי הבסיסי הנדרש לשם כך הוא שהנכס או ההכנסה היו קודם לכן של המסב. בית המשפט הדגיש כי בשנים 1995-1999 היתה מרים הבעלים של המשאית ושל העסק. ביהמ"ש קבע, כי עזמי אמנם הפעיל את המשאית באותן שנים גם אם הפעילות במשאית ובעסק נעשתה על ידו, וכי הבעלים של אלה היתה מרים. ביהמ"ש ציין, כי אפילו היה מוכח שהמשאית או העסק הוסבו על ידי עזמי לראני, לא התקיימו לשיטתו התנאים לביטול ההסבה לפי סעיף 84 לפקודה. כדי להוכיח את קיום התנאים לביטול ההסבה היה על המשיב להראות שההסבה כוללת הוראה בדבר העברת או החזרת ההכנסה או המשאית למסב, או שיש למסב את הכח להחזיר אליו את אלה. אף אחד מן התנאים האמורים לא הוכח - הבעלות במשאית נותרה על שמו של ראני ולא הוצגה כל ראיה שתוכיח את כוחו של עזמי להחזיר אליו את הבעלות (שמעולם לא היתה שלו). גם רווחי המשאית הופקדו בחשבון שעל שמו של ראני, כאשר עזמי משך ממנו סכומים מסוימים כמשכורת. המסקנה האמורה, ציין בית המשפט, שוללת מניה וביה את טענת המשיב לעסקה מלאכותית, לפי סעיף 86 לפקודה.

 

♦ באשר לערעורו של ראני – סעיף 2(7) לפקודה קובע כי השתכרות או רווח שמקורו בנכס שאינו מקרקעין הנו הכנסה פירותית. בית המשפט ציין כי שכירות היא עסקה המכילה אלמנטים מסוימים שאף לא אחד מהם התקיים במקרה דנן: המשאית לא נמסרה לעזמי לשימוש אלא שעזמי הפעיל אותה ונהג בה עבור ראני; ההכנסות מהמשאית הופקדו בחשבונו של ראני; לא שולמו לראני דמי שכירות –  ההיפך: עזמי הוא זה שמשך משכורת מסוימת מידי חודש; לא נקבעה תקופת שכירות מסוימת ולא היה צורך בהשבת המשאית לראני. מן הטעם הזה, ציין בית המשפט, אין מדובר בעסקת שכירות שיש למסותה לפי סעיף 2(7) לפקודה.

 

♦ בעניין הוצאות הסולר ציין ביהמ"ש, כי התדריך שצורף מתייחס לשנים שעד שנת 2003 בלבד, כאשר השנים הנדונות בערעור של ראני הן השנים 2004-2007, והשנים 2003-2007 בערעור של עזמי. אולם גם בהתייחס לערעור עזמי, התדריך שהוצג רלבנטי לשנה אחת בלבד (2003) ולא ניתן לגזור ממנו דבר לשנים הנוספות.

משלא הוצג התדריך הרבלנטי לשנים הנדונות קבע בית המשפט כי דין טענתו של המשיב להדחות.

 

התוצאה:

♦ ביהמ"ש קיבל את שני הערעורים וביטל את השומות שקבע פקיד השומה לשנים הרלוונטיות. פסק כנגד המשיב רק 8,000 ש"ח הוצאות.