ארנונה - קביעת שיעורים וסיווג נכסים

♦ המערערת שינתה בצו הארנונה לשנת 1999 את חיוב הארנונה למגורים והחילה אותו גם על שטחי מרתף אשר הוצאו מגדר השטחים החייבים בארנונה למגורים בצוים הקודמים שהוציאה.

 

♦ שינוי נוסף התייחס להעלאה בשיעור הארנונה החורגת ממה שהותר על פי תקנות 7 ו-8 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999), התשנ"ט-1999. חריגה זו הצריכה אישור מאת שר הפנים ושר האוצר והאישור ניתן לה.

 

♦ ביהמ"ש לעניינים מינהליים קבע, כי תו הארנונה לשנת 1999 שהוציאה המערערת בטל. מכאן הערעור.

 

 

♦ לבימ"ש לעניינים מינהליים סמכות לדון בעתירה. ההליכים כאן עניינם בהחלטת המערערת בנושא ארנונה ולא בהחלטות עצמאיות של שר הפנים ושר האוצר בנושא זהאשר הן אלה שעל פי הוראת פרט 1 סיפא הוצאו מגדר סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים. טענות המשיבים מכוונות כנגד מעשיה ומחדליה של המערערת ואינן תוקפות את מעשי השרים (השוו בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, פ"ד נא(5) 385 (1997)). עתירה שזה עניינה נתונה לסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים.

 

♦ סמכות הרשות המקומית להגדיר את השטח החייב בארנונה - הסמכות הנתונה לרשויות המקומיות לקבוע תעריפי ארנונה כפופה מאז מחצית  שנות השמונים של המאה הקודמת לשורה של הגבלות סטאטוטוריות שזכו לכינוי "הוראות ההקפאה". בתמצית יאמר כי בשל שיעורי האינפלציה הגבוהים ששררו במשק הישראלי במהלך שנות השמונים נהגו הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה ובעיקר את הארנונה למגורים מדי שנה בשיעורים ריאליים כדי להגדיל את הכנסותיהן ומנגד הנהיגו הן לעיתים הנחות בארנונה למגורים בשיעורים ניכרים ושלא בהתאם להנחיות משרד הפנים. מצב דברים זה הצריך הסדרה סטאטוטורית בשל ההשלכה הישירה והשלילית שהיתה לו על יציבות המשק. לפיכך, הוגבל מאז שנת 1987 במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה עדכון הארנונה מדי שנה ונקבעו כללים אחידים להטלת ארנונה ולמתן הנחות. בשנת 1993, עם כניסתו לתוקף של חוק ההסדרים לשנת 1992, החליף ההסדר הכללי החדש שנקבע באותו חוק את ההסדר להטלת ארנונה שהיה קבוע בפקודת העיריות, בפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] ובצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. הסדר זה על תיקוניו מהווה מאז שנת 1993 את המסגרת הנורמטיבית לעניין הטלת ארנונה. 

 

♦ סעיף 8 לחוק ההסדרים לשנת 1992 והתקנות שהותקנו מכוחו לא כוללים הוראות מדויקות באשר לשיטת חישוב השטח החייב בארנונה, למעט החובה הקבועה בסעיף 8(א) ובתקנה 2(ב) להטיל את החיוב על פי יחידות שטח (מטרים רבועים). בהעדר הוראות מדויקות לעניין זה, נוהגות הרשויות המקומיות לקבוע בצווי הארנונה את שיטת חישוב השטח לצורך הטלת הארנונה ורשויות מקומיות שונות קובעות שיטות שונות. משנקבעה על ידי רשות מקומית בשנת מס פלונית שיטת חישוב כאמור, אין היא רשאית לשנותה בשנה שלאחר מכן, נוכח ההגבלה המוטלת עליה לעניין זה בתקנה 2(ב) לתקנות הארנונה. הגבלה זו, המוטלת על הרשויות המקומיות בכל שנה מחדש החל משנת 1993, מבקשת לשמר את שיטת החישוב שקבעה כל רשות ולמנוע העלאות עקיפות של תעריפי הארנונה באמצעות חישוב שונה של שטח הנכס. ההגבלה האמורה רוככה עם זאת בשנת 1994 משנתווספה לתקנה 2(ב) הוראת הסיפא המאפשרת שינוי מקום שבו "נתגלתה טעות בחישוב השטח" ובשנת 1995 נתווספה להוראה זו הבהרה לפיה ניתן לתקן טעות שנפלה בחישוב השטח "שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה".

 

♦ במקרה שלפנינו החליטה המערערת בשנת 1999 לשנות את שיטת חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה ולהוסיף לחישוב את שטח המרתפים. החלטה זו נוגדת את ההגבלה שבתקנה 2(ב), שכן שיטת החישוב על פיה נהגה המערערת לקבוע את חיוב הארנונה למגורים עד אותו שלב החריגה מפורשות את המרתפים מגדר החישוב והחרגה זו אין מקורה בטעות הבאה בגדר הסיפא לתקנה או באי חוקיות כפי שניסתה המערערת לטעון. בפנינו, על כן, שינוי אסור של שיטת החישוב שדינו להתבטל.

 

♦ הערעור נדחה.