בקשה לייחס הפרשי הון לשנה סגורה

 
♦ המערער היה בעלים של עסק לייצור ולשיווק בגדים. המערער הגיש שתי הצהרות הון - האחת ליום 31.12.1992 והשנייה ליום 31.12.1996. השוואה בין שתי הצהרות ההון, מלמדת על גידול הון בסך 842,928 ש"ח. המערער מנה שורה של ההלוואות שנטל וטרם החזירן, אשר מהן נבע גידול ההון. ההלוואה העיקרית אותה נטל, לטענתו היא הלוואה בסך 747,600 ₪, שנטל בשנת 1994. הטענות בעניין ההלוואות לא התקבלו על דעת המשיב שסבר, כי אין היגיון בטענה, כי השקעת המערער בחברת "עין הים מלונות בע"מ" בוצעה על בסיס הלוואות שקיבל, כמו כלאחר יד, מאנשים שיכולותיהם הכספיות לא הוכחו. המשיב ייחס את הגידול בהון לשנים 1995 -1996. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי בעת עריכת השומה - שנת 1994 היתה עדיין שנה "פתוחה".
 
♦ בהליך בביהמ"ש המחוזי, לאחר שמיעת עדויות, הגיש המערער בקשה לתיקון נימוקי הערעור לפיה על המשיב לייחס את הפרשי ההון לכל השנים בין 1993 ל- 1996. כמו כן, בסיכומיו חזר המערער, על טיעוניו וטען, כי יש לייחס את הפרש ההון לשנת 1994 דווקא, המערער הסתמך על פסק הדין עמ"ה 1046/00 רום נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3, שכן טענתו היתה, שהסכום שהתקבל בחשבונו בשנת 1994 הוא הסיבה להפרש ההון וכי סכום זה ניתן כהלוואה. מכאן טען המערער, כי מאחר ששנת 1994, בשלב זה, הינה כבר שנה "סגורה" אין המשיב יכול למסותו עוד בגין הגידול בהון עבור שנה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי טענות המערער לעניין ההלוואה, לא אוששו בראיות משמעותיות. לאור זאת, נקבע, כי אין מקום להקדיש דיון מעמיק לטענות המשפטיות של המערער הנשענות על פסק דין רום.
 
♦ לטענת המערער, ההון צמח דווקא בשנת 1994, ומחדלו של המשיב, שלא ייחס את הגידול בהון לשנה זו הוא בעוכריו, משום ששנה זו התיישנה. בפסק דין רום נקבע, כי ראשית יש לבחון את שאלת ההתיישנות. בנוסף נטען, כי הסכום שקיבל בשנת 1994 היווה הכנסה בידיו ולא הלוואה.
 
♦ לטענת המשיב, טענת ההתיישנות של המערער עלתה לראשונה במסגרת הבקשה בביהמ"ש המחוזי, לאחר שנשמעו העדים מטעם הצדדים. הנישום הוא הנושא בנטל להסביר את פשר הגידול בהונו הפרטי. כן נטען, כי קביעת הכנסה חייבת לשנה מסויימת, הינה הוכחה דדוקטיבית בה משוערת ההכנסה לשנה הספציפית נוכח הגידול בהון הנישום לאורך תקופה בה כלולה שנה זו, והצבעה נקודתית על כניסתו של סכום לחשבון הבנק אינה יכולה להוביל למסקנה, כי זהו המקור לתוספת בהכנסתו של בעל החשבון בסיומה של אותה תקופה. בשיטת חישוב הכנסה לפי הפרשי הון בלתי מוסברים יש לבחון את סך ההכנסה למכלול התקופה ולחלקה לשנות המס ה"פתוחות", ורק בנסיבות מיוחדות ניתן לסטות מדרך זו ולייחס חלק מן ההכנסות גם לשנים ה"סגורות". בנוסף, התמהמהותו של המערער לעניין טענה זו יצרה מניעות מלהעלות טענה כזאת רק לאחר שוידא ששנת המס הנ"ל התיישנה . בנוסף טען המשיב, כי טענתו הנוכחית של המערער הכרוכה בטענת "השנה הסגורה", לפיה המחאה שקיבל הינה הכנסה, עומדת בסתירה לטענתו בפני בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בהלוואה. עוד נטען ע"י המשיב, כי מאחר ובית המשפט יושב בערעורי מס בנעלי פקיד השומה, במידה ויש לייחס את מקור הגידול בהון לשנת 1994 ממילא מוסמך בית המשפט להתייחס לשנה זו כאל שנה פתוחה, כפי שהיה בעת הפעלת שיקול הדעת המקורי של פקיד השומה.
 
ביהמ"ש העליון – כב' הש' נאור, ארבל וחיות:
 
♦ המערער יכול היה לטעון טענותיו לעניין ייחוס ההכנסה לשנת 1994 בפני המשיב כחלק מן ההשגה. טענותיו יכלו לעלות לכל המאוחר במסגרת הערעור המקורי, אך בחר להעלות טענותיו בעניין זה רק לאחר שנשמעו כל העדויות.
אילו הועלתה הטענה כששנת 1994 היתה, עדיין "פתוחה" יכול היה המשיב לקבל את הטענה ולייחס את הסכום האמור כולו לשנת 1994, דבר שהיה גורר הגדלת הפרשי ההצמדה והריבית. המערער מבקש, למעשה, להיבנות מכך שטענתו הועלתה בבקשה לתיקון נימוקי הערעור רק בחלוף תקופת ההתיישנות. אין לאפשר מהלך כזה. למעשה הבקשה לייחס את ההכנסה לשנת 1994 דומה לאמירה, כי אכן, ובניגוד לנטען בעבר, לא היתה זו הלוואה אלא גידול הון הנובע מהכנסה. ואולם, שנת 1994 התיישנה ועל כן – אין לשום את ההכנסה כלל.
 
♦ לפי ביהמ"ש, המערער מעולם לא טען את טענתו העובדתית דהיום, לפיה העברת הכסף בהעברה בנקאית בדצמבר 1994 דווקא היא זו שיצרה את גידול ההון הרלבנטי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לקבל את מתן ההלוואה דווקא בשנת 94 כאינדיקציה לשאלה מתי התרחש הגידול בהון, כשהמערער עצמו או נותן ההלוואה לא העידו ואיששו טענות אלה.
 
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
 
ניתן ביום: 29.6.08
ב"כ המערער: עו"ד י. מדר.
ב"כ המשיב: עו"ד א. פרסקי.