דחיית ערר על הסף - עקב איחור בהגשתו

בערר דובר בנכס מקרקעין, שבחלקו מהווה קרקע ועליה בניין וחלקו קרקע. כמו כן התעוררו בערר שתי מחלוקות, האחת נובעת מבקשת המשיב לדחות את הערר על הסף מחמת שהוגש באיחור, ולכן יש מעשה בית דין. ובנוסף לטענה זו, נטען גם, כי יש לדחותו מחוסר סמכות.

באשר לשווי הרכישה, לא היתה מחלוקות לגבי המחיר ששולם. אולם היתה מחלוקת סביב חלוקת השווי בין הקרקע שעליה בניין (להלן: "קרקע הבנויה") לבין שני מגרשים הצמודים לה, שאינם בנויים (להלן: "הקרקע הפנויה"). (לשני סוגי המקרקעין ייקרא יחד:"המקרקעין").

 

♦ הועדה נתבקשה להחליט ראשית בשאלת הדחיה על הסף, ולפי התוצאה דינה, תדון במחלוקת הנוספת.

 

♦ בתאריך 9.1.1998 קנתה העוררת את המקרקעין נשוא הערר העוררת הגישה הצהרה על פי החוק לשלטונות מיסוי מקרקעין אשר שם את הקרקע וחילק את המחיר באופן הבא: כ- מליון ₪ עבור הקרקע הבנויה וכ- 400,000 ₪ עבור הקרקע הפנויה. על החלטת המשיב הוגשה השגה על ידי העוררת. בהחלטה בהשגה שניתנה בתאריך 5.10.1999 נתקבל חלק מההשגה והשווי שנקבע על ידו הוא 882,078 ₪ בעבור הקרקע הבנויה ואילו בעבור הקרקע הפנויה קבע שווי לכל מגרש 258,960 ₪, בסך הכל 517,920 ₪.

 ♦ עקב ההחלטה בהשגה נתקיימו מגעים "כמעין משא ומתן" (הערת מערכת – זהו נוסח פסק הדין) בין העוררת לבין נציגי המשיב, ולפי טענת העוררת ועל פי בקשה שהוגשה על ידה, הנתמכת בתצהיר, הסכים המשיב, מבלי לשנות את המחיר הכולל של המקרקעין, לקבוע שווי הקרקע הבנויה על סך 925,240 ₪ ושווי הקרקע הפנויה בסך של 475,960 ₪. לא נמצאה בחומר הראיות ראיה או החלטה כזו, פרט לתצהיר של העוררת. לטענת העוררת ההחלטה האמורה, היתה בהסכמה שהושגה בינה לבין המשיב.

מכאן ואילך, השתבשו דרכי העוררת והמשיב, כפי הנראה, כתוצאה מפניות ובירורים שהעוררת הפנתה לנציגי המשיב. העוררת הפנתה את תשומת לב הועדה להחלטה שניתנה על ידי הממונה, יצחק מזרחי, הנושאת תאריך עריכה ביום 23.9.2004, (להלן: "החלטת מזרחי"), בה מר מזרחי מקבל חלק מנימוקי העוררת ומאשר הוצאות שהוצאו, אשר קיזזם משווי המקרקעין ופירט אותן והודיע לעוררת, כי הודעה על כך תשלח לה בנפרד. העוררת טענה אחרי קבלת החלטת מזרחי, כי היא פנתה למשיב והפנתה תשומת ליבו לכך שכבר הסכים לחלק את שווי המקרקעין לפי 925,240 ₪ לקרקע הבנויה ו- 475,960 לקרקע הפנויה. לטענתה, הסכמה בדבר חלוקת המחיר כאמור, לא נרשמה במחשב, בהנחה, כי הדבר נעשה מתוך טעות. בקשתה לתיקון הטעות שכביכול היתה לא נענתה.

♦ בתאריך 27.1.2005, פנתה העוררת אל אדם בשם מר שוקי גאנה, מנהל שומת מקרקעין, בבקשה לתקן את הטעות. פנייתה זו לא נענתה והשומה נשארה בעינה.  

♦ העוררת פנתה שוב, באמצעות עורך דינה, בתאריך 8.5.05 בבקשה לתיקון השומה ומכתבה זה הגיע למר יצחק בירגר – סגן מנהל מחלקת שומות, שומת מקרקעין, והוא ענה לב"כ העוררת במכתב שנושא תאריך 20.6.05, כי לא נראתה טעות בשומה שנערכה לאחר החלטה בהשגה והוא חוזר ומאשר, כי השומה נקבעה בהחלטה בהשגה. במכתבו זה נאמר עוד, כי "אין לראות תשובה זו משום הארכת מועד לכל דבר ועניין".

♦ מכתבו זה של מר בירגר נחשב בעיני העוררת כהחלטה בהשגה לכן הוגש הערר, כשנושא הערר הוא הטענה, שנפלה טעות באי רישום החלוקה המוסכמת של השווי. לכן נושא הערר הוא סביב השאלה אם נפלה טעות אם לאו. על מכתבו של בירגר לעוררת יש חותמת כי נתקבל ב- 27.6.05. הערר הוגש, משום מה, לועדת ערר בירושלים בתאריך 13.09.05.

 

♦ לעומת טענות העוררת תמצית טענותיו של המשיב הן שיש לדחות את הערר על הסף מחמת: א. חוסר סמכות עניינית. ב. איחור בהגשת הערר. ג. מכתב התשובה של בירגר לעוררת, איננו החלטה בהשגה בהתאם לחוק.

♦ לפי הועדה, העילה לערר זה, אילו היה מוגש במועד, היתה אך ורק לגבי שווי הרכישה, וחלוקת השווי לגבי הקרקע הפנויה, בהקשר לעסקת מכירת שתי יחידות הדיור. תשובת המשיב ומר בירגר, דחו את טענת העוררת, בקשר לחלוקה שנטענת על ידי העוררת וקבעו ששווי הרכישה יהיה כפי שנקבע בהחלטת ההשגה המקורית. הועדה ביקשה מהמשיב להמציא את אישורי המס ששולם בעבור המקרקעין ובכלל זה אופן חלוקת המחיר בין הקרקע הבנויה לבין הקרקע הפנויה. מעיון בהם, מצאה הועדה שהמשיב היה עקבי בקביעת שווי המחיר הנוכחי וחלוקתם כפי שהחליט בהשגה. הועדה לא קיבלה כל מסמך המראה, כי המשיב החליט אחרת או פעל בהתאם לחלוקת המחיר כנטען על ידי העוררת. למעשה, גם לא נמצא כל אסמכתא אחרת בכתב, חתומה על ידי המשיב המאשרת את החלוקה של מחיר המקרקעין התומכת בגרסת העוררת. כל אשר הומצא לועדה היה תצהיר של העוררת שבו אמנם נרשמה חלוקת מחיר המקרקעין כגרסת העוררת, אך לא נאמר בו דבר על עניין הסכמת המשיב לחלוקת המחיר בהתאם לגרסתה. למעשה הראיה היחידה כפי שזה עולה מחומר הראיות, נשאר אותו תצהיר.

 

♦ הועדה דנה לגופו של עניין כדי לבחון אם קיים מצב שדחית הערר על הסף בגלל איחור קצר יקפח את זכויותיה של העוררת, אלא שלא מצאה, כי אכן יקופחו זכויותיה. לפיכך קבעה הועדה, כי אין מנוס, אלא לדחות את הערר לגופו של עניין בכל הנוגע לחלוקת מחיר המקרקעין כגרסת העוררת, להשאיר על כנה חלוקת מחיר המקרקעין כגרסת המשיב, מכיוון שלא השתכנעה הועדה שהיתה כאן טעות או שכחה לרשום חלוקה זו במחשב.

 

תוצאה:

♦ הערר נדחה על הסף.