דחיית תביעת רשלנות שהגיש נישום נגד מייצגיו בענייני מיסוי

♦ מדובר בתביעה שהגיש התובע נגד רואי חשבון ונגד עורך דינו, הנוגעת להתנהלותם בעסקאות שביצע במקרקעין שבבעלותו, בגינן חויב בתשלומי מס בסכומים ניכרים. התובע ביסס תביעתו על שלוש עסקאות בהן נאמר לו לטענתו, כי הנן פטורות ממס, בעוד שלבסוף שומת מס ההכנסה קבעה כי הן חייבות במס. פקיד השומה חייב את התובע במס הכנסה בגין עסקאות שביצע במקרקעין שבבעלותו כהכנסה עסקית לפי סע' 2(1) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), וזאת לאחר שמנהל מס שבח העניק לו פטור ממס שבח בגין אותן העסקאות. התובע השיג על השומה, אך לאחר שהשגתו נדחתה, הגיש ערעור מס באמצעות עורך דינו לבית-המשפט המחוזי. ערעורו של התובע בפני ביהמ"ש המחוזי בעמ"ה 1093/98 נדחה בקבעו שלפקיד השומה היתה סמכות לסווג את העסקאות במקרקעין כ"עסקאות פירותיות" ולהטיל מס הכנסה לפי הפקודה על ההכנסות שצמחו לתובע בגינן. כן הדגיש ביהמ"ש המחוזי שהעובדה שאותן עסקאות סווגו זה מכבר על-ידי מנהל מס שבח מקרקעין כ"עסקאות הוניות", וכן העובדה שאותן הכנסות קבלו פטור ממס שבח לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), אינה מעלה או מורידה לעניין זה. משכך מצא ביהמ"ש המחוזי שיש לסווג את העסקאות האמורות כעסקאות פירותיות לפי הוראת סע' 2(1) לפקודה.

 

♦ משנדחה ערעורו בביהמ"ש המחוזי הגיש התובע ערעור בגלגול שני לביהמ"ש העליון. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט העליון בע"א 9412/03 ובע"א 10398/03 שהחלטת פקיד השומה בסיווג רוב העסקאות כעסקאות פירותיות בדין יסודה, ועל כן אין לדחותה על הסף מטעמים של חוסר סמכות. 

כן קבע ביהמ"ש העליון שבהיעדר הסדר חקיקתי, לתיאום הסמכויות בין פקיד השומה מחד-גיסא ומנהל מס שבח מאידך גיסא, יש לקבוע כי הן פקיד השומה והן מנהל מס שבח מוסמכים לדון בסיווג העסקה, אך בהינתן החלטה קודמת של מי מהם, מוגבלת סמכות השינוי לכללי המשפט המנהלי. כן הדגיש ששינוי ההחלטה הראשונה בזמן יתאפשר אך במקרים "כבדי משקל" כלשונו. אשר על כן, מסקנתו של ביהמ"ש העליון ביחס לרוב העסקאות, היא שהיה מקום לשומתו של פקיד השומה, היות שהשיקול של מס אמת, גובר על אינטרס ההסתמכות של הנישומים, שממילא לא נפגע פגיעה רבתי בשל התערבותו המהירה של פקיד השומה. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון שסיווג העסקאות אכן העלה שאלה אמתית, ועל כן ראוי שהדבר יתברר בפני פקיד השומה שפניו מלוא הכילים לסיווג הכנסה כהונית או פירותית.
לאחר שביהמ"ש העליון התחשב בכלל הנסיבות ולאחר שאיזן בין כלל המבחנים המקובלים בפסיקה להבחנה בין עסקאות הוניות לפירותיות, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה שרוב העסקאות שבצעו המערערים הנן בעלות אופי פירותי, ולכן מן הראוי לקבוע שמקור ההכנסה הוא "עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי" כאמור בסע' 2(1) לפקודה. לפיכך נדחו ערעורי הנישום.
 

♦ לאור האמור הגיש הנישום תביעת רשלנות נגד מייצגיו- הן עוה"ד והן רוה"ח.

 

 

♦ לשיטת התובע, רואי החשבון לא יישמו נכונה את ההלכות המשפטיות החלות על העסקאות. כנגד עורך הדין, אשר ייצגו בהליכים השונים שעניינם ערעורים על שומות מס ההכנסה, כאמור טען לרשלנות מקצועית בעניין ייצוגו והטיפול המשפטי שניתן בעניינו.
 

♦ ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הרשלנות בציינו שלא עלה בידי התובע להוכיח בנסיבות המקרה את יסודות עוולת הרשלנות.
 

♦ ביהמ"ש המחוזי ציין שבשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי עו"ד, רו"ח, וכל בעל מקצוע עלול לשגות בשיקול דעתו, וכי לא כל טעות תחייבו ברשלנות.
 
כמו כן נקבע, כי לא הוצגה כל ראיה לגבי ייעוץ שניתן כביכול על ידי רואי החשבון עובר לכריתת העסקאות, ממנה עולה, כי התובע לא יחויב במס. בפרט ציין ביהמ"ש שגם באם היה מקבל את טענות התובע לגבי הייעוץ וחוות הדעת שניתנו לו, לא היה בכך כדי לבסס חבות כלשהי או להצביע על רשלנות מקצועית מצדם. עוד צוין, כי בערעור שהגיש התובע באמצעות עוה"ד בפני ביהמ"ש העליון כאמור לעיל, קבע ביהמ"ש העליון ששאלת סיווגן של העסקאות במגרשים הפרטיים לעניין חיובם במס אינה פשוטה כלל ועיקר, היות שמדובר בסוגיה המעלה שאלות מורכבות שהתשובות לגביהן אינן חד משמעיות. על כן קבע ביהמ"ש כי גם אם סברו רואי החשבון, כי העסקאות הנזכרות פטורות ממס, אין בטעותם כדי לחייבם ברשלנות. כן נקבע שהטענות שהועלו בערכאות השונות שעסקו בקביעת המס על עסקאותיו של התובע, חייבו דיון מעמיק ומקיף בשאלות סבוכות, וכי אין בעובדה שהתוצאה המיוחלת לא הושגה במלואה כדי ללמד על רשלנות בניהול ההליך. 

 

♦  התביעה נדחתה.