דיירי דיור מוגן יחוייבו בנטל מע"מ על ריבית רעיונית

♦ התובעים, דיירים בבית דיור מוגן בשם "שבעת הכוכבים" אשר התקשרו עם הנתבעת, המפעילה את בית הדיור המוגן ונותנת לדיירים את השירותים, בהסכם. התביעה הוגשה על ידי 45 תובעים, כאשר כל תובע או מספר תובעים התקשר בהסכם נפרד עם הנתבעת. התובעים משלמים לדיור המוגן תמורה הנחלקת לשניים: האחד - פיקדון, ממנו מנכה בית הדיור המוגן אחוז מסוים מידי שנה, והתמורה מוחזרת לדייר או לעיזבונו בתום תקופת ההסכם, והשני - תשלומים חודשיים. שירותי הדיור המוגן חייבים במע"מ ואינם זכאים לפטור עסקת שכירות. עניין התביעה הינו, ניכוי המע"מ בגין הריבית הרעיונית על הפיקדון שמפקידים הדיירים, מהפיקדון.

 

♦ לטענת התובעים, הנתבעת הסתירה מהם את העובדה שהיא מחייבת את הפיקדון מידי שנה במע"מ על ריבית רעיונית, וכי היא לא שלחה להם דיווח שוטף על חיוב זה, על אף שהיא מחויבת לכך על פי ההסכם ביניהם. התובעים טענו גם, כי הריבית הרעיונית כוללת את סכום המע"מ בגינה. לפיכך, תבעו התובעים לפסק דין המצהיר, כי ההוראה החוזית האמורה אינה מאפשרת לנתבעת לנכות מע"מ ריבית רעיוניות מהפיקדון וכי היא אינה רשאית לחייב אותם בתשלום האמור.

 

♦ לטענת הנתבעת, ההסכם בין הצדדים ברור, ולפיו, בכל מקרה בו יחול מע"מ, הוא יחול על הדיירים. עוד טענה התובעת, כי נכללה בהסכם הוראה המאפשרת לה לנכות את המע"מ האמור מהפיקדון. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ההסכם אינו הסכם אחיד, וכי התובעים, רובם ככולם, ניהלו עמה מו"מ ממושכים על תוכנו, העבירו הערות רבות, ובעקבות כך הוכנסו שינויים לא מעטים בהסכמים. בנוסף, נטען, כי ההוראה לפי במידה ויחול מע"מ, הוא יחול על הדיירים, אינה מקפחת. הנתבעת הכחישה כי הסתירה מהדיירים את ניכוי המע"מ או הטעתה אותם ביחס לכך. לבסוף, הכחישה הנתבעה את טענות התובעים בדבר הטעיה, עושר וכפייה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי לאור החוק והסכמות הצדדים במסגרת ההסכם שביניהם, טענות התובעים לעניין ההיגיון מאחורי הטלת החיוב במס עליהם, אינן רלוונטיות, מה גם שמדובר בשאלה שעניינה מוכרע, לא במישור היחסים שבין התובעים לנתבעת אלא בין הנתבעת לרשויות המס.
 

♦ יתר על כן, הריבית הרעיונית ממנה נהנית הנתבעת אינה וירטואלית אלא ממשית. כמו כן, טענת התובעים כי הנתבעת היא שנהנית מהריבית הרעיונית, לאו טענה היא לעניין זה, שכן זו מהווה חלק מהתמורה שמשלמים הדיירים תמורת השירותים שהם מקבלים על-פי ההסכמים שבין הצדדים, ותמורה זו, בגין השירותים האמורים, חייבת, כאמור, במע"מ.

גם בכל עסקה אחרת עליה משתלם מע"מ, משלם הצרכן את המע"מ על התמורה שהוא משלם, ושממנה נהנה נותן השירות. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי ההוראה החוזית בקשר לניכוי המע"מ והפיקדון אינה מעורפלת, אלא ברורה. ההוראה, ככל שיושת בקשר עם הפיקדון, עלתה במו"מ עם הדיירים, הנתבעת לא הסתירה אותו בשלב המו"מ לקראת כריתת ההסכמים, ואף לא לאחר כריתתם, והדבר לא נודע לתובעים במקרה רק בשנת 2006. על הריבית הרעיונית מוטל מע"מ, בתשלום זה על התובעים לשאת, ובתביעה אין אלא ניסיון להעביר נטל זה, שלא בצדק, על שכם הנתבעת. גם טענת התובעים כי הריבית הרעיונית כוללת את סכום המע"מ בגינה, דינה להידחות. טענה כאמור היא בין רשויות המס לבין הנתבעת שחויבה בתשלום המס. משחויבה הנתבעת במע"מ על הריבית הרעיונית והיא שילמה ומשלמת סכומים אלה בפועל, מוטל על התובעים, ביחסים שבינם לבין הנתבעת, לשאת בתשלום, שאחרת הם מעבירים לשכם הנתבעת חלק מתשלום המס המוטל עליהם.
 

♦ לבסוף הוסיף ביהמ"ש, כי בית הדיור הוא בית דיור ברמה גבוהה ביותר. דייריו אינם, כפי שב"כ התובעים טוענים פעם אחר פעם, קשישים חסרי ישע שלא ידעו את תנאי ההסכם שבינם לבין הנתבעת, אלא אנשים משכילים, בעלי דעה מוצקה בניהול ענייניהם המשמיעים קולם באופן צלול וברור, כפי שניתן היה גם להתרשם מעדויותיהם. התובעים, רובם ככולם, היו מיוצגים בניהול המו"מ לקראת כריתת ההסכמים על ידי עורכי דין מנוסים או רו"ח, מנהלי עסקים וכו', וחלקם על ידי קרובי משפחה בעלי כישורים כאמור. ביהמ"ש קבע, כי רבות מהעדויות מטעם התובעים היו עדויות מפי השמועה והם לא זימנו לעדות מי שניהל את המו"מ בשמם. מחומר הראיות עולה, כי נוהלו מו"מ שארכו זמן, התייחסו בפרוט להוראות ההסכם, ובעקבותיהם גם נעשו שינויים בטיוטות שהוציאה הנתבעת. התובעים העידו באופן נחרץ כאילו הסתירו מהם את החיוב במע"מ על ריבית רעיונית, אך למעשה לא זכרו דברים מהותיים הקשורים למו"מ ואף להגשת התביעה והתצהירים שהוגשו במסגרתה. בנוסף, כאמור, הוגשו על ידי הנתבעת מסמכים שמהם עולה ההיפך, דהיינו שהנושא עלה במהלך המו"מ ולאחר כריתת ההסכמים, והחשוב מכל, ההוראה החוזית, על-פיה בוצע הניכוי מהפיקדון, ברורה, והניכוי בוצע על פי ההסכמים ובהתאם לתכליתו של החוק.

בשל האמור, התביעה נדחתה.

 

 

♦ התביעה נדחתה.