הגדלת משכורת פיקטיבית לנכה תמוסה כדיבידנד

♦ הערעורים עוסקים בשומות שהוציא המשיב למערערת (להלן: "דלרד") ולאבנר ורבקה ז"ל, שהמערער הוא עזבונם (להלן: "אבנר/רבקה"). אבנר ורעייתו רבקה היו בעלי מניותיה של דלרד במרבית שנות המס הנדונות. אבנר עבד בה גם כשכיר (מנהל). אבנר קיבל פטור זמני בגין נכות 100% לפי תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) לתקופה שבין 17.6.99 לבין 16.9.99 ופטור קבוע החל מיום 1.1.00.אבנר הצהיר, כי הכנסותיו בשנות המס שבערעור פטורות ממס לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). דלדר דרשה בדיווחיה הכספיים הוצאות משכורת בגין אבנר עד למועד פטירתו, ביום 13.3.03.

המשכורות ששולמו לאבנר ע"י דלרד בשנות המס הנדונות היו גבוהות מאלו ששולמו לו בשנים שקדמו להן. כן דרשה דלרד בדיווחיה הוצאות בגין שירותי שיווק בחו"ל ששולמו לנכדו של אבנר, ג'רמי ארליך (להלן: "ג'רמי"), המתגורר בארה"ב.

♦ המשיב העמיד את הכנסתו הפטורה של אבנר בגין נכותו על סך 50,000 ש"ח בכל שנה. יתרת הסכום שלא הוכרה כהכנסה ממשכורת סווגה ע"י המשיב וחויבה על ידו כהכנסה מדיבידנד המחויבת במס בשיעור של 25%, בהתאם לסעיף 125(ב) לפקודה. לחילופין, טען המשיב, כי ניתן לסווג את היתרה האמורה כהכנסה פסיבית לפי סעיף 2(6) לפקודה בגין ניהול והשכרת מבנה. במקביל, תיאם המשיב לדלרד את היתרה האמורה בשומות שהוציא לה. המשיב גם סירב להכיר בהוצאות בגין שירותי שיווק בחו"ל שדווחו ע"י דלרד. המשיב טוען, כי דלרד ואבנר הגדילו את שכרו של אבנר באופן מלאכותי וללא כל צידוק ממשי על מנת לנצל את הפטור לנכים הקבוע. המשיב מסתמך בעניין זה על כך שמצבו הרפואי וגילו המבוגר של אבנר לא אפשרו לו אותה יגיעה אישית שנדרשה להגדלה הדרמטית במשכורתו. המערערים משיגים על סיווג יתרת ההכנסה, שלא הוכרה, כדיבידנד או לחילופין כהכנסה פסיבית בגין ניהול והשכרת מבנה. המחלוקת הנוספת היא בגין אי הכרת המשיב בהוצאות שדווחו ע"י דלרד בגין הוצאות שיווק בחו"ל שנעשו ע"י ג'רמי (נכדו של אבנר ובנו של מיכאל). המשיב טוען, כי דלרד לא הוכיחה שג'רמי אכן ביצע עבורה עבודות שיווק, ולטענתה ג'רמי כלל לא עסק בכך. דלרד טוענת, כי ג'רמי עסק בארה"ב בשיווק עסקי וכי ביצע עבורה עבודות שיווק עבור לקוחותיה בישראל.

 

 

הנטל להוכחת הפטור ממס לאבנר בשל נכותו על מלוא השתכרותו בשנות המס 2000-2003 והנטל להוכחת ניכוי ההוצאה בשל תשלומי המשכורת ע"י דלרד באותן שנים מוטל היה על המערערים. המערערים לא עמדו בנטל זה. הוכח שהחל מהשנה בה ניתן הפטור ממס לאבנר ובכל שנות המס הנדונות, חל גידול בשיעור של מאות אחוזים במשכורתו של אבנר לעומת השנים שקדמו למתן הפטור. אבנר יכול היה ליהנות מהפטור על מלוא משכורתו רק אם היה מוכח, כי הגידול במשכורתו נבע בשל יגיעה אישית. ההצדקה שנתנו המערערים לגידול החד במשכורתו של אבנר, ולפיה, אבנר הוא שניהל באותן שנים את תחום הייעוץ והשיווק בדלרד, לא נתמכה בראיות מהימנות, ואילו הראיות שהוצגו מצביעות על כך שתחום זה לא נוהל באופן ממשי ומעשי על ידי אבנר אלא על ידי מיכאל. לא הוכחה כל הגדלה בפעילות של דלרד או של אבנר בתחום הנוסף של דלרד: מתן שירותי ניהול לחברת אלטל העוסקת בהשכרת מבנים, ולא הוכחה יגיעה אישית של אבנר בתחום זה מעבר למה שנעשה על ידו בשנים שקדמו למתן הפטור.

♦ המסקנה היא, שכל המשכורות ששולמו לאבנר ע"י דלרד בשנות המס 2000-2003, מעבר לסכום שנתי של 50,000 ש"ח, אינן "הכנסה מיגיעה אישית", ולא חל עליהן הפטור. נראה, כי הסיווג המשכורות המתאים ביותר לנסיבות העניין הוא "סעיף העוללות" הקבוע בסעיף 2(10) לפקודה. ביהמ"ש השתמשו בסעיף זה, כל אימת שהיה להם ספק לאיזה מקור לשייך הכנסה שהוגדרה לפי המבחן המהותי כהכנסת פירות. אלא שסיווג כזה, תחת הסיווג של דיבידנד, פוגע באבנר, שכן, על פיו, צריך היה אבנר לשלם את מלוא שיעור המס המוטל על יחיד, והוא לא יהיה זכאי לשיעור המס המופחת הקבוע לדיבידנד. כיוון שההכרעה הנדרשת היא לעניין שומת המס שנקבעה למערערים, על הערכים הכספיים הקבועים בה, וכיוון שערכים אלה חושבו עפ"י שיעור המס המשולם על דיבידנד, באופן המיטיב עם אבנר, הרי, שמבחינה מעשית, אין מקום להתערב בסיווג בו בחר המשיב. דלרד כללה בדיווחיה הוצאות של שירותי שיווק לחו"ל ששולמו לנכדו של אבנר, המתגורר בארה"ב, ג'רמי ארליך. המשיב סירב להכיר בהוצאות אלה, משום שלא הוכח לפניו שג'רמי סיפק לדלרד אותם שירותים. נטל הוכחה בנדון מוטל על דלרד. ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי דלרד לא עמדה גם בנטל זה.

 

 ♦כל הערעורים נדחו.