הגשת ערעור באיחור "קל" (4 שנים)

♦ דוחות המס לשנים שבערעור הוגשו רק בשנת 2002, לאחר שהומצאו למערער שומות על-פי מיטב השפיטה על-פי סעיף 145(ב) לפקודה. השומות בצו הומצאו למשיב בתחילת שנת 2003, ואילו הערעור לבית המשפט הוגש בסוף שנת 2006.
בנימוקי השומה שהגיש המשיב נטען, כי דין הערעור להידחות על הסף בשל האיחור הרב בהגשתו, איחור של כמעט 4 שנים.
המערער מצדו לא הגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אלא טען, בנימוקי הערעור, כי נודע לו על הצווים רק בשנת 2006, עת הוטל עיקול על חשבונותיו.
 
בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט ר' סוקול:


♦ תקנה 2 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) התשל"ט-1978, קובעת, כי ערעור על שומה יוגש תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה השומה למערער. תקנה 9 לתקנות אלו קובעת, כי על הערעור יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהן גם תקנה 528 לתקנות, הקובעת, כי הארכת מועד להגשת ערעור מותנית בהוכחת "טעם מיוחד" לאיחור.
ההלכה המקובלת היא, כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם חיצוני לבעלי הדין. טעם הנעוץ בהתנהגות המבקש עצמו אינו מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד. טעם מיוחד להארכת המועד צריך למצוא גם עיגון בראיות, ולא די בהעלאת הטענה.
בשנים האחרונות נוטים בתי המשפט להגמיש את מבחן "הטעם המיוחד" להארכת מועד. כך נפסק, למשל, שגם טעות של עורך דין עשויה להחשב כ"טעם מיוחד" להארכת המועד.
בבואו לקבוע האם ישנו "טעם מיוחד" להארכת המועד, מתייחס כב' השופט גם לסיכוייו של הערעור להתקבל וגם ליכולת של פקיד השומה לברר את העובדות לאשורן לאחר שחלף זמן כה רב. בשתי הבחינות הללו הגיע כב' השופט למסקנה, כי סיכויי הערעור קלושים וכי לא מעשי לברר את העובדות לאחר 10 שנים, במיוחד לאור העובדה כי מדובר במחדליו של המערער עצמו.
 
התוצאה:
♦ הערעור נדחה על הסף.
 
ניתן ביום:26.5.08.
ב"כ המערער: עו"ד י. טיקוצקי.
ב"כ המשיב: פרקליטות מחוז חיפה.