הוצאות אש"ל בחו"ל לא יותרו ללא קבלות

♦ המערער הינו שוחט שנשלח לחו"ל לצורך שחיטת בשר, כעובד שכיר של מספר חברות המייבאות בשר כשר מחו"ל. למערערת, אשת המערער, עסק לסידור פאות, והיא בן הזוג הרשום. יחד עם שכרו החודשי עבור העבודה בחו"ל קיבל המערער תשלום במזומן עבור דמי אש"ל לכיסוי הוצאותיו בחו"ל. לשיטת המערער דמי האש"ל פטורים ממס והוא נמנע מלדווח עליהם כהכנסה בדוחו"ת שהגיש. עפ"י גישת המשיב, חלק מדמי האש"ל הם בגדר הכנסה, אותו חלק שלא ניתן ליחסו להוצאה, והוא הוציא למערער שומות בצו בהקשר זה. הוצאת הצווים נעשתה לאחר שהובהר, כי בהשוואה בין 31.12.03 ו- 31.12.97, יש גידול הון בסכום של 204,207 ש"ח. גידול הון זה הוסבר ע"י המערערים עצמם בקבלת האש"ל, שאינו נכלל במסגרת השכר המדווח. עמדת המשיב נשענה על העובדה לפיה בגדר הסברת גידול ההון, המערער עצמו הבהיר, כי למעשה קיבל בימי החול מקום לינה וכלכלה ללא תשלום מהמפעלים איתם עבד בחו"ל ורק בסופי שבוע לן בבתי מלון והשתמש בדמי האש"ל שניתנו לו.

♦המערער טוען, כי אין מקום להתערבות המדינה ברצונו של מקבל האש"ל לסבול אי נוחות והסתגפות, כפי שעשה במקרה זה, כדי לחסוך וכך לפצות את אשתו וילדיו בגין ימי הניתוק מהם.

עוד נטען ע"י המערער, כי בתקנה 2 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות) התשל"ב-1972 (להלן: "תקנות הוצאות מסויימות") מצויה הכרה בהוצאות לינה ואש"ל עד רמה מסוימת ללא קבלות. מכאן, כי מקבל התשלום זכאי לבחור את אופן השימוש בסכומים, ולהמנע מהוצאה בפועל. המערער מוסיף, כי על הכנסת עבודה, אין עורכים שומה לעובד אלא למעביד, ואם טעה המעביד וביצע את הניכוי הנובע מהתשלום במלואו, הוא הכתובת לגביית החסר. ב"כ המערער הוסיף, כי כל עובדי משרד החוץ ואחרים מסוגם, אינם נדרשים להוכיח את הוצאותיהם. לדבריו, אין כל הוראה בפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") הקובעת, כי אם ניצל אדם סכום קטן מסכום האש"ל שנקבע ע"י מומחים לדבר, עליו להיות ממוסה.

♦המשיב נשען מנגד על הוראת ס' 2(2) לפקודה וטוען, כי תשלומים הנדונים כאן, נחשבים הכנסה מעבודה לצורך מס. המשיב מוסיף, כי החוק והתקנות מבהירים, כי הניכוי יכול להיות מבוצע רק כאשר הוצאת האש"ל הוצאה בפועל. המשיב מפנה גם לתקנות הוצאות מסוימות, אשר מבהירות, כי ההוצאות המותרות לניכוי, הן רק הוצאות שהוצאו בפועל. 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי מאחר שאין מחלוקת, כי חלק מדמי האש"ל ניתנו בעבור ימי השבוע שבהם לא נשא המערער בהוצאות כלכלה ולינה, ולאור הלשון הברורה של ההוראות הרלבנטיות אליהן הפנה המשיב, לא יכול להיות ספק, כי בדין הוכנסו סכומי האש"ל שלא ביטאו הוצאה בפועל לגדר ההכנסה מעבודה של המערער. השיקול הרלבנטי, אינו העובדה שהנישום "הסתגף" ונמנע מלהוציא סכומים אלו, אלא דווקא העובדה שהסכום לא הוצא בפועל, וכך הצטרף להכנסה מעבודה. יוטעם, עצם העובדה שהתקנות מורות, כי הסכומים עד לתקרה מותרים בניכוי, אין בה כדי ללמד שלא נדרש שההוצאה תהא הוצאה, בפועל או, כי מדובר "בפטור מהוכחת העמידה בהוצאה" או, כי עסקינן בפטור ממס. יתר על כן, אף אם נכונה הטענה שהנישום אינו נדרש, בגדר ההתנהלות המקובלת מול פקיד השומה, להוכיח את רמת ההוצאה הספציפית באמצעות קבלות עד לגובה הסכומים שנקבעו בתקנות, אין בכך כדי ללמד, כי אין לראות סכומים אלה כהכנסה כאשר הנישום לא הוציא הוצאות אלו. זאת מהטעם שהקריטריון לניכוי העולה מהוראות החוק, הוא השימוש בכספים, דהיינו, הוצאתם בפועל. לשון אחר, אפשר שהמשיב אינו נוהג לדרוש הצגת קבלות להוכחת הוצאה זו, כל עוד היא מתחת לרמה שנקבעה בתקנות, ואולם אין עיגון בחוק (או בתקנות) לזכותו של הנישום ליהנות מהסכום האמור מבלי שהוציא הוצאה בפועל המערער ביקש להוכיח, כי גם עמדת רשות המס שונה מזו שביטא המשיב לפני ואולם לא עלה בידו. פקיד שומה ירושלים 3 הוזמן כעד ע"י המערער והעיד, כי לגבי שוחטים הוא מאשר 114 דולר ליום ללא קבלות. אבל הוא הוסיף "במידה ואני יודע שהשולח נותן לו דירה בודאי שלא אתן לו את ההוצאה הזו".

 

♦ ביהמ"ש דחה טענת המערער לפיה לא היה מקום להוציא את השומה שכן היא התבססה על הפרש שנמצא בין שתי הצהרות הון. המערער הוא זה שהסביר את גידול ההון בין השנים 1998-2004 בהכנסה האמורה, ומשנתבררה התמונה החליט המשיב בדין לחייבו במס כנדרש.

 

♦הערעור נדחה.