הורשעו באי העברת ניכויים וקיבלו שקל קנס

♦ כתב האישום בתיק זה מייחס לנאשמים ששה אישומים, מהם חמישה אישומים בגין העבירה של אי העברת ניכויים ממשכורות ששולמו, עבירה בניגוד לסע' 219 לפק' מס הכנסה [נוסח חדש], ואישום שישי – עבירה של אי הגשת דין וחשבון שנתי של החברה – הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת" או "החברה"), עבירה בניגוד לסע' 216(4) לפקודה הנ"ל, כשנאשם 2, (להלן: "הנאשם"), שהיה מנהלה הפעיל בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום – אשם אף הוא בעבירה, על פי החזקה כאמור בסע' 224א' לפקודה.

 

♦ בתחילה כפר הנאשם, בשמו ובשם החברה, בכל האישומים, אך מאוחר יותר, לאחר שנשמעו פרשת התביעה וחלק מפרשת ההגנה, כשהאמין כי סכומי הניכויים שלא הועברו מוחזקים בידי מפרק החברה ויועברו תוך זמן קצר לידי פקיד השומה, חזר בו מכפירתו בעבירות שבניגוד לסע' 219 ונותר בכפירתו רק לעניין אחריותו לאי הגשת הדו"ח השנתי לשנת 2001. לאחר שמיעת הראיות, החלטת ביהמ"ש, בהכרעת הדין מיום 11/10/07, לזכות את הנאשם מהאישום אי הגשת דו"ח, ועתה הגיע הזמן לגזירת דינו לעניין העבירות של אי העברת הניכויים.

 

♦ הנאשמת 1, החברה, עסקה באספקת כח אדם למוסדות, וכ-60% ממחזורה היה מול משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, או מוסדות ציבור כעירית ת"א ורשות הדואר. בין משרדי הממשלה אף משרד הדתות ומשרד המשפטים. בחלק גדול מהמקרים, החברה והנאשם כמנהלה, לא היו חייבים להתאמץ ולחפש את כח האדם הדרוש ללקוחות החברה, כאשר המשרדים עצמם העסיקו את עובדיהם באמצעות הנאשמת, כך שהנאשם היה מקבל מדי חודש את רשימת עובדי המשרד ואת שכרם כפי שסוכם במשרד, והנאשמת היתה אך הגוף הפועל, דה-יורה, כמעבידתם של עובדים אלו, והיתה משלמת להם את שכרם לפי אותן רשימות שהועברו אליהם. הנאשמת היתה מעבירה למשרד הממשלתי חשבונית מס על פי סכום המשכורת, הניכויים, עמלת הנאשמת וסכום המע"מ המתאים, על פי החוזים שנחתמו בין הנאשמת ולקוחותיה, התשלום היה אמור להשתלם שוטף + 30 יום.

 

♦ לכאורה, עמד הנאשם בראש חברה ששיטת פעולתה אמורה להניב רווחים קלים. את הפער שבין יום תשלום המשכורת, בתחילת החודש השוטף, ועד קבלת התשלום עפ"י החשבוניות, בעבור כחודש חודשיים, הייתה החברה מכסה באשראי בנקאי, כשעמלת החברה חושבה כך שתעלה על עמלות הבנקים, והפרש זה הינו, לכאורה, רווח צפוי, בטוח וקל לנאשמת.

 

♦ אולם עד מהרה התברר לנאשם, כי לקוחותיו, ובמיוחד משרדי הממשלה, אינם משלמים במועד, אלא דוחים את התשלום בעבור ועל פי חשבוניות החברה, בחודשים רבים. מנגד, הנאשמת הייתה חייבת ומחוייבת לשלם לעובדים במשרדי הממשלה, ברשויות השונות, וגם אלו שהועסקו במגזר הפרטי, את משכורותיהם – בזמן. על כן הלך האשראי הבנקאי ותפח.

                                                                                                     

♦ קובע, כי אין כל ספק כי חוב הניכויים, בסך של כ-150,000 ₪, היה משולם לקופת האוצר, אם משרדי הממשלה ורשויות השלטונות השונות, חייבות הנאשמת, היו פורעים את חובותיהם, בסכום של למעלה מ-1,500,000 ₪, במועד, לידי הנאשמת.

 

♦ בנסיבות אלה קשה לבימ"ש למצוא את החומרה במעשי הנאשם, כשברור שאם משרדי הממשלה היו משלמים את חובותיהם, הבנקים לא היו מונעים מהנאשם לממן את תשלום הניכויים, ובמיוחד לאחר שהנאשם כבר מישכן את כל רכושו האישי, כולל את חוזי ההתקשרות עם לקוחותיו מהמגזר הפרטי, לטובת הבנקים. רק משרדי הממשלה אינם מוכנים להמחות את חובותיהם לחב' כח האדם – לבנקים.

 

♦ מכל מקום, בימ"ש סבור כי  אף אם העבירה המיוחסת לנאשמים – נעברה, הניכויים לא הועברו, והנאשם, כמנהל בפועל, היה מודע לכך, ועל אף שהמחדלים, חובות הניכוי, בפועל לא הוסרו ולא שולמו, הרי לא רק שאינו מוצא כל חומרה במעשיהם, אלא שבנסיבות כמפורט לעיל, ועל אף הודאתם של שני הנאשמים בעבירות, לא היה כל מקום להגשת כתב האישום. יתכן והיה מקום לשקול טענה של "הגנה מן הצדק". המאשימה, בכובעה כפקיד השומה, חייבת הייתה לדעת כי החברה נקלעה להפסדים כבדים וחובותיה לבנקים עולים על חייביה, כמה מונים, וכי 60% מחייבי החברה הינם משרדי ממשלה ורשויות ממשלתיות, כך שדמי הניכויים, בפועל, מעולם לא נגבו ולא הוחזקו בידי הנאשמת. ובנוסף לכך, הרי ניתן היה להמתין עד שמפרק החברה יודיע לפקיד השומה אם הצליח לגבות לקופת הפירוק  די כספים כדי להשיב את חוב הניכויים לאוצר המדינה, אם לאו. בפועל, כפי שנאמר, הסיכויים כי חוב הניכויים ישולם – גבוהים ביותר. ניתן לראות את הנאשם כמי שעשה ככל יכולתו על מנת להשיב את כספי הניכויים שלא הועברו.

 

♦ במקרה דנן מדובר באזרח שניהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. על פי עדויות ההגנה, ענייננו באיש משפחה למופת, שירת בצבא כקצין בחיל המודיעין, בן נאמן לאמו החולה. כיום, לאחר התמוטטות עסקיו, מצבו הכלכלי קשה ביותר והוא איבד את רוב רכושו. בית המשפט אומר עוד, כי יש להתחשב, לזכות הנאשם, גם בנסיבות אלו.

 

♦ לאור כל זאת, נקבע, כי יש להטיל על הנאשמים בפרשה זו עונש סימלי בלבד: על הנאשמת, החברה בפירוק, קנס בשיעור של 1 ₪ בלבד ועל הנאשם, כמנהל החברה, קנס של 1 ₪ בלבד.