הזכות לערעור על "פסילת ספרים מושהית"

♦ מדובר בבקשה לסילוק על הסף של ערעורו של מר ג'מאל אבו אלעסל (להלן: "המערער") אשר הגיש ערעור ביחס להחלטת פקיד שומה עפולה (להלן: "המשיב") בדבר "אזהרה לאחר אי רישום תקבול". במסגרת החלטה זו, החליט המשיב בדבר פסילה מושהית של פנקסי המערער למשך 12 חודשים, תוך שהובהר למערער כי "אם במהלך תקופה זו, לא יימצא בעסקתך אי-רישום תקבול נוסף - לא ייפסלו פנקסיך בגין ביקורת זו". השאלה העיקרית אשר נדונה בעניין זה הינה האם עומדת למערער זכות ערעור על החלטת המשיב בדבר פסילה מושהית של פנקסיו לפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה").

 

♦ לטענת המערער, על פי הודעה האזהרה שהומצאה לו, החלטת המשיב הנה למעשה "פסילת ספרים מושהית". לדידו, סעיף 145ב לפקודה אינו יוצר כל אבחנה בין פסילת ספרים על אתר לבין פסילת ספרים מושהית, ובשני המקרים עומדת לנישום זכות ערעור לבית המשפט. עוד טען המערער כי החלטת המשיב משולה למקרה של גזירת עונש על תנאי לנאשם בהליך פלילי, והוסיף וטען כי גם במקרה מעין זה עומדת לו זכות ערעור. כן הדגיש המערער כי מתן אזהרה לנישום אינה עניין של מה בכך, כי אם אקט בעל השלכות כבדות משקל. אליבא דמערער, אין זה סביר שהמחוקק התכוון ליצור הבחנה בין פסילת ספרים מידית לבין פסילת ספרים מושהית ולשלול באופן כליל, במקרה האחרון, את זכות הערעור, שהיא זכות יסודית וחוקתית, תוך הותרת המשיב, במקרה שכזה, ללא מנגנון פיקוח שיפוטי על החלטותיו.

 

 ♦ לטענת המשיב, הודעת הערעור הוגשה שלא כדין ובחוסר לסמכות, הואיל ולא קיימת בפקודה כל הוראה חוקית המתירה למערער הגשת ערעור על "אזהרה לאחר אי רישום תקבול", ומשכך, אין המשיב יכול לעשות דין לעצמו ולהגיש ערעור על החלטה שלגביה לא ניתנה לו במפורש זכות ערעור. עוד ציין המשיב כי מקום בו הוחלט על אזהרת המערער בלבד, לא עומדת למערער זכות קנויה להגשת ערעור לבית המשפט, להבדיל ממצב שבו הוחלט על פסילת ספרים בגין אי רישום תקבול. המשיב סבור כי לפי הוראות סעיף 145ב לפקודה, רק מקום בו הוחלט על פסילת ספרים, יכול הנישום לערער על החלטת הפסילה לפני בית המשפט, בעוד שכאשר מדובר באזהרה בלבד (שמשמעותה היא מעין "תקופת מבחן" כך שבמידה ובתוך תקופה של 12 חודשים יימצא אי רישום תקבול נוסף בעסק, כי אז תישקל האפשרות להורות על פסילת הספרים) – אין מדובר בהחלטה הנמנית על החלטות שניתן לערער עליהן לפי פקודת מס הכנסה.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי אין בסעיף 145(ב)(א)1 לפקודה כל הגדרה של מהות ההחלטה של פקיד השומה שביחס אליה ניתן להגיש ערעור, בין אם זו החלטה על פסילה מידית של הספרים ובין אם החלטה על פסילה "מותנית", הכרוכה באזהרת הנישום טרם פסילת ספריו (אם בכלל). לדידו של בית המשפט הנכבד, הפרשנות המצמצמת לסעיף האמור שבה נוקט המשיב ביחס למקרים שבהם תינתן זכות ערעור לנישום על החלטת פקיד השומה, אין לה מקום. הסעיף אינו מבחין בין ערעורים על סוגי החלטות שונות, אלא מעניק לנישום באופן רחב (ובסדר הזמנים הקבוע בחוק) זכות ערעור על החלטות פקיד השומה. בנסיבות אלה, הוסיף בית המשפט הנכבד, אין מקום לקרוא אל תוך הסעיף סייג המצמצם את זכות הערעור של הנישום ולהחילו רק שעה שמדובר בערעור על החלטת פסילה, וזאת בייחוד בהינתן חשיבותה של זכות הערעור ומרכזיותה בשיטת המשפט שלנו. יתירה מכך, קבלת עמדתו המצמצמת של המשיב לעניין זכות הערעור בסעיף 145ב(א)(1) גם עלולה להביא למצב שבו החלטות על פסילה מושהית (או אזהרות) מטעם פקיד השומה, נותרות ללא ביקורת שיפוטית, על כל המשתמע מכך.

 

♦ עוד ציין ביהמ"ש, כי האזהרה שהמציא המשיב למערער אינה דבר של מה בכך, כי אם החלטה הפוגעת במידה מסוימת בנישום ומותירה לצדו "נקודה שחורה" אשר מלווה אותו תקופה לא מבוטלת בהמשך במסגרת התנהלותו מול רשויות המס, נתון שגם לו יש ליתן את המשקל המתחייב בנסיבות העניין. אשר על כל האמור לעיל, קבע בית המשפט הנכבד כי שלילת זכות ערעור מנישום בדרך של פרשנות מצמצמת של סעיף 145ב(א)(1), כך שיכלול רק ערעור על החלטה בעניין פסילה מידית של ספרים, אינה מחויבת ואינה ראויה, ומן הראוי לכלול בזכות הערעור המנויה בסעיף זה גם מקרים שבהם החלטת הערעור עניינה בפסילה מושהית או באזהרה לאחר אי רישום תקבול, בדומה לענייננו.

 

♦ בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף נדחתה והמשיב חויב לשלם הוצאות בסך כולל של 3,000 ש"ח.