החלת חוק מס מעסיקים באזור יהודה ושומרון

♦ המערערת הינה עמותה, מכינה קדם צבאית (ישיבה על תיכונית), הפועלת בישוב תלם אשר התאגדה בישראל ורשומה לפי חוק העמותות, התש"מ-1908. המערערת טענה, כי חוק מס מעסיקים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), אינו חל באזור יהודה ושומרון (להלן גם: "האזור"), מהטעם שהחלתם של חוקי המס מעבר לשטחה של המדינה – דינה שתעשה על ידי המחוקק מפורשות, ובחוק לא מצויה הוראה מפורשת כזו.
♦ פסק הדין של ביהמ"ש העליון נתן את דעתו בעניין דומה בע"א 9163/08 המועצה האזורית בקעת הירדן נ' פקיד שומה עפולה (להלן: פס"ד בקעת הירדן), לפיו נדחה ערעורה של המועצה האזורית בקעת הירדן על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ה 1017/07), אשר קבע, כי על המערערת שם, שהיתה בגדר "אזרח ישראל", חל חוק מס מעסיקים.
המשיב טען, כי לאחר מתן פסק דין בקעת הירדן נסתם הגולל על טענות המערערת, מאחר שבית המשפט העליון הכריע בנושא באופן חד-משמעי, בקבעו כי מס מעסיקים חל אף על מלכ"רים אשר נמצאים באזור, ומדובר בתקדים מחייב.
המערערת לא השלימה עם הגזרה, וטענה כי אין מדובר "בהלכה פסוקה". לשיטתה, "אין זו 'הלכה' בעיקר בשל העדר הנמקה. אין זו הלכה 'פסוקה' בשל העדר ערעור, לאחר שהמערערת שם חזרה בה מהערעור" (הסיכומים).

♦ ביהמ"ש המחוזי בי-ם-כבוד השופטת מ. מזרחי:

♦ יש לבחון האם אין מדובר ב"הלכה פסוקה".סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה קובע –
"(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".
בפסק הדין בעניין בקעת הירדן, על פניו, קובע בית המשפט העליון מהו הדין לגבי תחולת חוק מס מעסיקים באזור יהודה ושומרון.
♦ כאמור, לטענה לפיה אין מדובר בהלכה פסוקה שני ראשים. האחד: העדר הנמקה. לעניין ההנמקה הפנה ב"כ המערערת לספרו של פרופ' ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון, בעמ' 509: "לדעתי, 'הלכה פסוקה' משמעה 'טעם ההחלטה' ... רק בה מתגלית אחריותו המרכזית של בית המשפט. רק היא מחייבת על פי המסורת האנגלו-סכסית, ואיני רואה מקום לעמדה מהותית שונה בשיטתנו המשפטית".
המערערת הוסיפה כי, "וברי ש'טעם ההחלטה' הוא ההנמקה להחלטה", ומדגיש את חשיבותה של ההנמקה גם כשמדובר בפסק דין הניתן על ידי שופט, כעולה מהספרות המשפטית ומהפסיקה. מסקנתו –"כך שפסק דין של בית המשפט העליון שאינו מנומק אינו יכול להוות 'הלכה פסוקה'".
♦ כב' השופטת מרים מזרחי אינה רואה צורך להתעמק בסוגיית תוקף פסקי הדין של בית המשפט העליון נעדרי הנמקה. לשיטתה, בפסק הדין בעניין בקעת הירדן אומצה למעשה הנמקת בית המשפט המחוזי, כעולה מהמשפט "צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו", המצוין בתחילת פסק הדין.
ב"כ המערערת ניתח באיזמל חד את הנמקת בית המשפט המחוזי, כדי לשכנע שנפלה בו טעות, והגיע מכאן למסקנה שגם פסק הדין בבית המשפט העליון "אף הוא מוטעה".
♦ בית המשפט קבע, כי אין מקום לבחון את טענת ב"כ המערערת לעניין הטעות כאמור, מאחר שממילא לא יכולה להיות תוצאה אופרטיבית לכך. אפילו היתה הנמקת ההלכה מוטעית – מדובר בהלכה שאין להרהר אחריה.
הטענה הנוספת של ב"כ המערערת היא, כאמור, הטענה שפסק הדין ניתן על רקע משיכת הערעור, ועל כן, למעשה, אין מדובר "בהלכה פסוקה", מאחר שלא היה צורך בפסיקה. דין טענה זו להידחות. פסק הדין מבהיר, כי שופטי בית המשפט העליון גיבשו דעתם במחלוקת שעמדה לפניהם, ומשהביעו אותה לפני ב"כ המערערת שם, נמשך הערעור. הם גם ראו מקום לפרט את עמדתם בראשית פסק הדין, וסיימו בדחיית הערעור.
♦ יש להדגיש, כי לגופו של עניין ב"כ המערערת העמיד לפני בית המשפט ניתוח מלומד ומשכנע, ולכן אין לעסוק בו, לאחר המסקנה, כי בפרשת בקעת הירדן נקבעה הלכה מחייבת, שיש ליישמה במקרה זה.
 
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
 
ניתן ביום 28.4.10
ב"כ המערערת: עו"ד א.צוקרמן
ב"כ המשיב: עו"ד צ. קוינט