הסדרי פשרה של פ"ש עם עובדי מייקרוסופט – חשיפה והשלכות רוחביות

♦ העובדות: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן מיסוי הקצאת אופציות, כאשר המחלוקת נוגעת הן לאופן ההקצאה, (לפי סעיף 3(ט) לפקודה או לפי סעיף 102 לפקודה), והן לעניין שיעור המס שבו חויבו נישומים אחרים, במקרים של הקצאת אופציות בדרך דומה. בית המשפט הורה למשיב להגיש תצהיר המפרט הסדרים, אליהם הגיע עם עובדים בקשר למימוש אופציות בשנים 1998–2002, שבהם היה תשלום מס הנמוך מהמס השולי המתייחס לגבי אותו נישום, עם התייחסות לאופציות בכלל ובעיקר לאופציות של מייקרוסופט. המשיב פנה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה זו או לחילופין לצמצומה, כך שתחול אך ורק לגבי אופציות שהוענקו על ידי מיקרוסופט ישראל בע"מ לעובדיה בשנות המס 1998–2002.

 

♦ לטענת המערערים: הגם שמדובר בהסדרים ספציפיים, שיעור המס המתחייב צריך שיקבע על דרך שמירה על שוויון בגביית שיעור המס, ולכן זכאים הם – מבלי לפגוע בהגנת הפרטיות של הנישומים האחרים – לקבל מידע על הסדרים אלה, להשוותם למקרה דנן ולהצדיק גביית מס בשיעור שונה. המידע כולו מצוי בידי המשיב, והמערערים זכאים לקבלו לרשותם. רשות המס הינה רשות ציבורית, וזכות העיון שמורה לנישומים במידע הנמצא בידי הרשות. כמו כן, טענו לרלוונטיות המידע, ולחובת הרשות לגלות את אופן פעילותה ברבים, במיוחד כאשר מדובר בגביית מס. בנוסף, אם אכן הוחלו הסדרים מיטיבים עם נישומים אחרים במצב עובדתי דומה, הרי שעל המשיב להבהיר מדוע הסדר דומה לא יוחל עליו.

 

♦לטענת המשיב: עצם קיומם של הסדרים או הסכמים כאמור, החורגים מהמדיניות הרשמית, טבעם להתגלות, אם בכלל בדיעבד, ובדרך כלל לגבי מספר מצומצם של תיקים. בנוסף, יכול שיהיו הסדרים מקומיים אשר נעשו על פי שיקול דעת עצמאי ומקומי – בניגוד למדיניות הרשמית, והסכמים כאלה לא תמיד מובאים לידיעתו של פקיד השומה.

 

ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' הש' ווסרקרוג:

 

♦ יש לדחות את הבקשה לעיון חוזר, ולו מן הטעם שהליך כזה אינו בנמצא בסדר הדין האזרחי, וגם לא בסדר דין המחייב בהליך של ערעור מס. לגופו של עניין, במחלוקת הנוגעת לחיובי מס, אין מניעה לראות בנושא המחלוקת "עניין אזרחי", והמשיב מוסמך להגיע להסדר של פשרה, לגבי אותו נישום, זאת כל עוד שאין בכך כדי לשנות מדיניות מס או לסטות מאופן פרשנותם של הוראות הפקודה והתקנות. הסמכות האמורה נתונה למשיב כבעל דין, ואולם, משעשה כן, קמה – במלוא היקפה – חובת הגילוי של הסדרים אלה. ההבחנה בין הסמכות להגיע להסדר עם נישום ספציפי לעומת חובת הגילוי, לצד טענת החיסיון העומדת לנישום, היא שאלה מורכבת, כאשר בהסדר הפשרה אין רק פשרה בחיוב הכספי, אלא מעורבות בהסדר גם שאלות של משפט ומדיניות. בהיות רשות המס רשות ציבורית, במיוחד בהיותה "גובה מס", על דרך של פגיעה אפשרית בזכות הקניין, צריך הסדר כזה להיות מיושם על כלל הנישומים המבססים תשתית ראייתית דומה, וככול שהיה הסדר פשרה כזה, זכאים הם לקבל פרטים על קיומו, לרבות דרישה להחלתו בעניינם. המשיב, מעבר להיותו בעל דין, משמש גם כרשות מינהלית וככזה, עומדת לו היכולת לבחון את כלל הנתונים הנדרשים לגבי השלכות אפשרויות של הסדר פשרה כזה, על כלל הנישומים במעמד זהה או דומה, עוד בטרם יחתום על ההסכם, ועיקרון השוויון מחייבו לנהוג כך, עוד בטרם יחתום על הסדר פשרה עם נישום פרטני.

 

♦ אין רשות מינהלית יכולה להגיע להסדר, תוך יחס מפלה בין נישום זה, לנישום אחר, שנסיבותיו דומות ולמנוע החלת ההסדר גם על האחר, ללא הבאת "טעמים מיוחדים" להפלייה העולה במקרה כגון זה, על פני הדברים. זו מהות האפליה. כאשר יש שוני שהוא רלוונטי, צריכה להיות התוצאה של המיסוי שווה או לפחות דומה לגבי כל אחד מאותם המקרים. רשות מס המגיעה לידי הסדר, עליה, בטרם תחתום על ההסכם, לבחון השלכת רוחב אפשרית של הסדר פשרה. הסדרים כאלה אינם יכולים להיחתם בהיחבא, ומשהגיעה הרשות למסקנה, כי היא עומדת לחתום על הסדר, עליה ליישמו על כלל הנישומים, שמעמדם שווה או דומה לנישום עימו התפשרה.

 

♦ גם לעובדה שמתקיימים הסדרים ברמת המפקחים או הרכזים בלבד, ככל שאלה קיימים בידי המשיב, צריכות להיות מובאות בפני בית המשפט. היה ובית המשפט אכן ישתכנע, כי ההסכמים עליהם מבקשים המערערים להסתמך הם פרי "יוזמה" של מפקח מקומי, תוך חריגה מהמדיניות הרשמית, ומבלי שפקיד השומה נתן אישורו לכך ביודעין, יהיה על בית המשפט לשקול את הנושא.

 

♦ יש לחזור ולחייב את המשיב להציג את כלל הנתונים לבית המשפט – מכוח חובת הגילוי, ומבלי לפגוע בחיסיון ככל שזה קיים - ולהבהיר על דרך העיקרון במשפט המינהלי, תוך מתן נימוקים מדוע, נמנעת הרשות מליישם את ההסדר הנטען על המערערים. נקבע, כי על המשיב להביא את כלל הנתונים העובדתיים, על דרך פירוט כללי, לרבות נתונים בנוגע לאופן הקצאת האופציות/מניות במקרים האחרים, התנאים להחלתו של הסדר הפשרה וההיגיון/הסיבות שעמדו בבסיס קבלת ההחלטה להגיע להסדר. תשתית כזו – בהבדל מקביעת מסקנות על ידי בעל דין אחד – על המשיב להניח בפני בעל הדין שכנגד – המערערים, ולפני בית המשפט.

 

התוצאה:

♦ בקשה המשיב לעיון חוזר נדחתה.