הסכם ממון שנעשה בדיעבד הינו עסקה מלאכותית

♦ עניינה של התובענה, אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה הינה בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו מנוע המשיב מלנקוט בהליכי גביה נגד המבקשת ו/או רכושה , לשם גביית חוב מס של בעלה, (להלן – הבעל).

 

♦ עוד מבוקש היתר לפיצול סעדים, לצורך הגשת תובענה כספית נגד המשיב, הן לפיצויים בשל הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו למבקשת עקב מעשי המשיב בהפעלת הליכי הגביה, והן להשבת החזרי מס שאושרו למבקשת אך קוזזו, לטענתה, שלא כדין על ידי המשיב כנגד חוב המס של הבעל.

 

♦ המבקשת טענה, כי צווי העיקול הוטלו על רכושה בחוסר סמכות חוקית, ותוך שימוש פסול בהוראות פקודת המסים (גביה), שכן בעת הטלתם כבר הייתה קיימת הפרדת רכוש מלאה בין המבקשת לבעל מזה כ – 6 שנים, מכוח הסכם הממון, והבית היה בבעלותה המלאה כל אותה תקופה.

לטענת המבקשת, הסיבה שהמשיב "נזכר" לפתע, לראשונה בשנת 2006 ,לפנות אליה נעוצה כנראה בהבנתו, כי יתקשה לגבות מהבעל את חוב המס, נוכח מצבו הכלכלי הקשה. המבקשת טוענת, כי המשיב נעדר סמכות לפעול נגדה הואיל והיא איננה "החייבת במס".

המבקשת טוענת עוד, כי על פי ההלכה הפסוקה אין לפקיד השומה סמכות לנקוט בהליכי גבייה נגד בן זוג נשוי של החייב בהסתמך על חזקת השיתוף בין בני זוג, ודי בכך כדי להביא לקבלת התובענה.

 

♦ המשיב טען מנגד, כי הסכם הממון נעשה למראית עין בלבד, יומיים אחר שהוצאה השומה, על מנת להתחמק ממס. לטענת המשיב, השומה וההליך המשפטי בערעור השומה הופנו לבעל עקב היותו "בן זוג רשום" לפי סעיף 64ב לפקודת מס הכנסה (להלן – הפקודה), וכן לנוכח העובדה כי הוא חתום על הסכם פירוק השיתוף במוסך, אשר הוא זה שייצר את רווח ההון. עם זאת, נטען כי הואיל ולמבקשת הייתה כאמור מניה אחת במוסך (כמו גם לבעל) – הרי שגם המבקשת חייבת במלוא חוב המס, שכן החזקתה במניית החברה הייתה למעשה שווה בשווה עם אחזקותיו של הבעל, ומדובר בחוב משותף של בני הזוג, אשר נוצר במהלך חייהם המשותפים, ועל המבקשת לשאת בחובות, כשם שנהנתה מן הפירות של העסק.

לחלופין, טען המשיב כי יש לחייב את המבקשת, למצער, במחצית מסכום החוב וזאת בשל אחזקתה במניה בחברה.

 

♦ ביהמ"ש קובע, כי לא נפל פגם בעצם ביצוע פעולות הגביה על ידי המשיב.

החלטה בדבר תקפותו או אי תקפותו של הסכם או של רישום זכויות נתונה לבית המשפט ולא לפקיד השומה.

עם זאת, לפי סעיף 86 לפקודה ישנה סמכות לפקיד השומה להתעלם, בין היתר, מעסקה או מפעולה פלונית, אשר אחת ממטרותיה העיקריות היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות.

אם כך הדבר, הרי שהחתימה על הסכם הממון ביום 15.7.00, יומיים בלבד לאחר שהוצאה השומה ביום 13.7.00, יכולה בהחלט להתפרש כניסיון לנתק כל קשר בין הבית האמור לבין עסקיו של הבעל, לרבות חובותיו למס הכנסה, על מנת לא לאפשר הליכי גביה.

 

 

♦ הגם שסעיף 66 לפקודה מאפשר לבני זוג, בתנאים מסוימים, לבקש חישוב מס נפרד – הרי שנקודת המוצא בפקודה היא שבני זוג, כל עוד הם עונים על הגדרת "בן זוג" בסעיף 1 לפקודה, מהווים יחידת מיסוי אחת, והכנסת התא המשפחתי נתפסת כהכנסה אחת.

במקרה שלפנינו, החזיקה המבקשת מניה במוסך. להחזקת מניות בחברה יש נפקות משפטית, ובמקרה הנדון הייתה המבקשת, למעשה, בעלת 25% מהמניות במוסך.

 

♦ לפיכך, לגבי ההון שנצבר אצל בני הזוג, אשר אין מחלוקת, כי הם עונים על ההגדרה של "בן זוג" בסעיף 1 לפקודה, חלה חבות במס גם על המבקשת לגבי הדיבידנד שקיבל הבעל במסגרת פירוק השיתוף במוסך ינוע, לפחות בשיעור החלק של המבקשת בחברה.

יש לזכור, כי גם לפי הדין הכללי, ולא רק במישור דיני המס, קיים עקרון של שיתוף בחובות כמו בזכויות (בהסתייגויות שאין מקומן במקרה שלפנינו), ולכן גם מכוח הדין הכללי קמה למבקשת חבות, לפחות במחצית חובו של הבעל לרשויות המס.

 

אכן כטענת המשיב, יש להבחין בין המישור השומתי לעניין חוב המס, לבין המישור הגבייתי, שלפיו ניתן לחייב גם את בן הזוג , שאינו בן הזוג הרשום , לגבי חלקו בהכנסה כאמור בסעיף 66א (ב) לפקודה.

 

♦ אמנם טוב היה עושה המשיב אם במסגרת הליכי הערעור על השומה היה מתייחס גם לחוב הנטען על ידו מאת המבקשת כמחזיקה במניה של מוסך ינוע , בנוסף לחובו של הבעל וכבן הזוג הרשום , אולם הימנעות מלעשות כן אין משמעותה כי לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 66א (ב) לפקודה על המבקשת, ולפתוח בהליכי גביה גם לגביה , כפי שנעשה בפועל, לאחר שחוב המס הפך לחלוט.

♦ המרצת הפתיחה נדחתה, ביהמ"ש קבע, כי הליכי הגביה שבהם נקט המשיב כלפי המבקשת ננקטו כדין , ואין מקום לבטלם.