הסרת מחדלים בטרם כתב אישום והקלה בעונש

♦ המערערות 2-1 הינן חברות בע"מ, העוסקות במתן שירותי הגברת קול. המערער 3 (להלן: "המערער") היה בכל המועדים הרלוונטיים מנהלן הפעיל של המערערות.

♦ בבית משפט השלום חיפה הורשעה המערערת 1 בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"), בכך שמסרה שתי ידיעות לא נכונות או לא מדויקות בלא הסבר סביר (עבירות לפי סעיף 117(א)(3) לחוק), זאת באישום הראשון, וכן בכך שניכתה 13 פעמים מס תשומות מבלי שהיה לה לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק (עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק), זאת באישום השני. 

♦ המערערת 2 הורשעה בעבירה לפי החוק האמור, בכך שניכתה מס תשומות מבלי שהיו לה מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק (עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק), זאת באישום השלישי.

♦ המערער הורשע בעבירות הללו מכֹח סעיף 119 לחוק, בהיותו מנהלן הפעיל של המערערות.

♦ סכום המס שלא הועבר למשיבה כתוצאה מביצוע העבירות הגיע לכדי 401,580 ₪.

♦ כתוצאה מן ההרשעה הוטל על המערערת 1 קנס בסך 40,000 ₪ שישולם ב-20 תשלומים שווים ורצופים.

על המערערת 2 הוטל קנס בסך 10,000 ₪ שישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

♦ על המערער הוטל עונש מאסר בפועל למשך 5 חודשים וכמן כן, הוטל על המערער מאסר על תנאי של 10 חודשים, שלא יעבור במשך 3 שנים כל עבירה לפי חוק המע"מ מסוג פשע, וכן מאסר על תנאי של 5 חודשים, שלא יעבור במשך 3 שנים כל עבירה לפי חוק המע"מ מסוג עוון.

♦ בנוסף, הוטל על המערער קנס בסך 35,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

יש לציין, כי המערערים הסירו את כל מחדליהם במסגרת הסדר תשלומים עוד בטרם שהוגש כתב האישום.

♦ המערערים הגישו לבית משפט המחוזי חיפה (כב' השופטים . גריל (אב"ד), מ. נאמן וב. בר זיו) ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בין היתר טענו, כי היה מקום לבטל את כתב האישום מטעמי "הגנה מן הצדק", היות שהובטח להם שאם יעמדו בהסדר התשלומים שבו התחייבו לשם הסרת המחדלים, לא יינקטו הליכים פליליים.

♦ ביהמ"ש דחה את הערעור על הכרעת הדין, קיבל בחלקו את הערעור על גזר הדין וקבע, כשההלכה בעניין דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" מכוונת למצב שבו ביהמ"ש רשאי מתוקף סמכותו הטבועה לבטל כתב אישום משום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. במקרה דנן, המערערים לא הצליחו לבסס את טענתם בדבר קיומה של הבטחה שלטונית שלפיה לא יוגש נגדם כתב אישום אם יעמדו בהסדר התשלומים. אמנם, המערערים הסירו את מחדליהם ושילמו את קרן החוב למע"מ בתוספת ריביות עוד בטרם שהוגש כתב האישום, אך אין בכך כדי להצביע על כך שניתנה להם ההבטחה. לכן, לא עומדת להם טענת הגנה מן הצדק. באשר להרשעה במסירת ידיעות לא נכונות ללא הסבר סביר, אין לקבל את טענת המערער, כי העובדה שהעסיק מנהלת חשבונות ורואה חשבון חיצוני מבססת את טענתו לקיומו של הסבר סביר. אמנם, אין המערער חייב לפקח אישית על כל פרט ופרט בדיווח למע"מ, אך מוטלת עליו החובה לנקוט בכל האמצעים הנאותים על מנת להבטיח את קיום הוראות החוק, שכן סעיף 67 לחוק מטיל את חובת הדיווח על החייב במס עצמו. בימ"ש השלום קבע, כי המערער התרשל ולא בדק היטב את ספרי הנהלת החשבונות, לא דיווח על כל העסקאות ולא העביר את כספי המע"מ. אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלה.

♦ באשר להרשעה בניכוי מס תשומות מבלי שהיה לגביו מסמך עפ"י סעיף 38, אמנם נקבע, כי עוסק המצליח להוכיח שאכן הוצאה לו חשבונית-מס כדין עומד בדרישת סעיף 38 לחוק וזכאי לניכוי המס הנתבע על-ידיו, אולם במקרה דנן לא הוכח שהוצאו חשבוניות כדין. כמו כן, אין לקבל את הטענה, כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש. היסוד הנפשי בעבירה זו, הקבועה בסעיף 117(ב)(5) לחוק, הוא מחשבה פלילית. עפ"י הגדרת העבירה קיימת גם דרישה לכוונה מיוחדת של "מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס". במקרה דנן הוכחו יסודות אלה.

♦ אף שייתכן, כי המערערים אכן נקלעו למצב כלכלי קשה מחמת עיכוב שלא כדין בקבלת תשלומים ממשרדי ממשלה שונים, ובהם משרד הביטחון, אין הדבר פוטר אותם מאחריות פלילית בגין העבירות שבהן הורשעו. ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית. יתר על כן: חוק מס ערך מוסף מציב בפני חייב במס הנקלע לקשיים כלכליים אמיתיים מספר אפשרויות לפתרון הבעיה, כמו פטור זמני מהגשת דו"חות, דחיית מועד להגשת דו"חות ואף אישור לתשלום המס בתשלומים. המערערים נמנעו מלכלכל את צעדיהם בהתאם לאפשרויות החוקיות שעמדו בפניהם.

♦ על אף החומרה הקיימת בעבירות שבהן הורשע המערער ולמרות המגמה הקיימת בפסיקה בדבר החמרה בעונשם של עברייני מס, בנסיבות המיוחדות של העניין, ובמיוחד נוכח הסרת המחדלים עוד בטרם הוגש כתב האישום, יש מקום להקל בעונשו של המערער ולקצר את משך תקופת המאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות.

 

♦ בסיכומו של דבר הוחלט לקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער על שני חודשים (במקום חמישה חודשים), שירוצה בעבודות שירות. שאר חלקי גזר הדין נשארו על כנם, ללא כל שינוי.