העליון: הכרה "בחוב רע" - מבחן אובייקטיבי משולב

♦ המערערת עוסקת במכירת דברי חשמל לתעשייה, למסחר ולבניה. רוב לקוחותיה הם לקוחות מוסדיים, קבלנים וקבלני משנה.
הדיון בבית המשפט המחוזי נסב סביב שני נושאים:
1. חובות אבודים (המיוחסים לשנות המס 1996-1998) - המשיב לא התיר למערערת לנכות חובות, שהמערערת טענה כי יש לראותם כ"חוב אבוד", בסכום כולל של 749,712.34 ₪.
2. דמי חכירה ששולמו מראש עבור "הנכס" – חכירת חנות לתקופה העולה על 10 שנים – המשיב קבע תוספת בשל אינפלציה בגין חכירת חנות לתקופה העולה על 10 שנים, בשל היותה לטענת המשיב "נכס קבוע" כהגדרתו בחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק התיאומים"), ואילו המערערת טוענת, כי לא מדובר כלל ב"נכס קבוע".
♦ מחלוקת נוספת בנושא זה הקשורה למחלוקת האמורה היא, אם יש להתיר ניכוי פחת בגין הנכס, כטענת המשיב, או שמא יש לזקוף את "דמי החכירה" ששולמו מראש בגין הנכס, כהוצאות לתקופת השימוש, לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), כטענת המערערת.
♦ לטענת המערערת, יש לאשר את הדוחות שהוגשו על ידה, הן לעצם קיומם של חובות אבודים והן בנוגע למועד הקובע לצורך ניכויים.
♦ לטענת המשיב, אין להתיר סכומים אלו בניכוי, וזאת מאחר שלא הוכח להנחת דעתו כי מדובר בחובות שנעשו רעים וכי הם ראויים לניכוי בהתאם לדרישות סעיף 17(4) לפקודה, בכלל ובשנות המס בהם נתבעו בניכוי, בפרט.
♦ המשיב טען עוד, כי המערערת לא המציאה כל ראיה לפיה נקטה פעולות כדי לגבות את החובות הנ"ל. עוד טען המשיב שגם אם יוכח שמדובר בחובות אבודים, הרי שיש להפחית את שיעורי המע"מ מהם, מאחר שמדובר בחובות של לקוחות שהמערערת חייבת הייתה להוציא חשבוניות מס בגינם. ככל שהיו חובות אבודים מוכחים, זכאית המערערת לתבוע ממס ערך מוסף את מע"מ העסקאות שלא שולם לה על ידי לקוחותיה, לכן גם אם יוכח שיעורם של החובות כאבודים, אין להתיר בניכוי אותו חלק מהחובות- בשיעור של 17%- המהווה את המע"מ שאינו מותר כהוצאה.
 
♦ לדברי השופטת ש. וסרקרוג בבימ"ש קמא, אשר בפניה התקיים הדיון, הנטל להוכיח, כי מדובר ב"חוב אבוד" מוטל על המערער ועליו להוכיח על בסיס הערכה אמיתית – מבחן אובייקטיבי – כי סיכויי הגביה אפסיים. הוכחת הנתונים צריכה להיעשות בדייקנות ופרטנות ולא על בסיס אמירות כוללניות. על הנישום להוכיח לגבי כל אחד מן הסכומים הנטענים, קיומו של חוב, להציג ראיות כי נקט בהליכי גבייה ולמרות האמור אפסה התקווה לגבותם, כך שאכן מדובר בחוב אבוד וכי החוב היה לכזה בשנת המס, שבה נדרש
 הניכוי. הראיות צריכות להיות מובאות על ידי הנישום למשיב והכרעה בבקשה נתונה לשיקול דעתו של פקיד השומה, וזה נתון לביקורת שיפוטית.
ניתן יהיה להסתפק בכך שהנישום יצביע על ראיות שיש בהן כדי להוכיח כשלון תמורה מבלי שיידרש להוכיח כי בוצע הליך של ביטול חוזה, וכן ניתן יהיה להסתפק בראייה לפיה מדובר בצ’קים שחוללו, ושהחברות שמשכו לזכותם צ’קים אלה נעלמו מבלי להשאיר עקבות. במקרה כזה אין עוד צורך לדרוש מן הנישום להוכיח נתונים נוספים, כגון נקיטה בהליכי הוצאה לפועל.
♦ בנוגע לחובות שהוכרו כחובות אבודים, יש לקבל את עמדת המשיב, שלגבי חיובי המע"מ היה על המערערת לפעול מול רשויות מע"מ. לאחר מתן פס"ד אלקה וככול שהייתה למערערת טענה בדבר חובות אבודים היה עליה לפעול כנדרש ולהגיש בקשה לעניין זה ולא ניתן לדרוש סכומים אלה כחובות אבודים מרשות מס הכנסה. משלא עשתה זאת המערערת ולא נעשתה כל פניה אל רשויות מע"מ, אין מקום להתיר לה בניכוי את החובות שהוכרו כחובות אבודים כשהם כוללים מע"מ.
חכירת החנות אכן נכס קבוע היא, אולם לאור העובדה, כי היא הוספה להגדרת נכס קבוע רק בשנת 1997, הרי שלגבי שנת 1996 ספציפית, לא תיחשב החכירה לנכס קבוע ולא תחושב בגינה תוספת בשל אינפלציה.
♦ ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בחלקו כך שלגבי חלק מהחובות אכן הכירה כב' השופטת בחוב אבוד ולגבי חלקם לא. כמו כן התבטלה התוספת בשל אינפלציה, שקבע המשיב למערערת לגבי שנת 1996.
♦ על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ע"י המערערת אורפז חשמל בע"מ וערעור שכנגד ע"י המשיב (פקיד שומה חדרה).
 
ביהמ"ש העליון - כבוד השופטת א' חיות:
ביהמ"ש העליון "מחק את הערעורים הדדית" וקבע:
"לאחר שמיעת הערות ביהמ"ש ובהמלצתו חזרו שני הצדדים מערעוריהם והם מקבלים כי המבחן לצורך הכרה בחוב רע על פי ס' 17 (4) לפקודת מס הכנסה הינו מבחן אובייקטיבי המשלב אמות מידה של שכל ישר והתנהלות עסקית סבירה והינו תלוי נסיבותיו של כל מקרה".
 
תוצאה:
♦ הערעורים נמחקים הדדית.
ניתן ביום 25.2.10
ב"כ המערערת: עו"ד ג.עמיר.
ב"כ המשיב: עו"ד  ע.לינדר.