העליון: לא ניתן לערער על שומה בהסכם אלא בשל פגמים בו

♦ המערערת, קבוצת חברות שמעוני בע"מ (להלן: "החברה"), הגישה השגה על שומות שהוציא לה פקיד השומה לשנות המס 2005-2003. ביום 26.2.2009 חתמו הצדדים על הסכם שומה. בהסכם הועלו סוגיות שונות שלגביהן הגיעו הצדדים להסכמה. סעיף 8 להסכם, שפרשנותו עומדת במרכזו של ערעור זה, קובע: "במידה ותפורסם במהלך שנה מיום חתימת הסכם זה הוראת ביצוע המשנה את פרשנות רשות המסים לדרך העמסת הוצאות המימון על נכסים לא מניבים, תהא לחברה הזכות לתבוע עיון מחדש בהחלטה בגין סוגיית אי התרת הוצאות המימון. כמו כן לחברה תהא הזכות לערער לביהמ"ש על החלטת פקיד השומה בעניין זה."

 

♦ במהלך שנה מיום החתימה על ההסכם לא פורסמה הוראת ביצוע. שלושה ימים לפני חלוף שנה מחתימת ההסכם, הגישה החברה ערעור לביהמ"ש המחוזי בהתבסס על סעיף 8 להסכם (להלן: "הערעור"). בערעור זה התבקש ביהמ"ש לקבוע, כי יש להתיר את הוצאות המימון שלה בניכוי בשנות המס 2005-2003.

 

♦ פקיד השומה ביקש לסלק את הערעור על הסף. בבקשתו, נטען, כי הצדדים הגיעו להסכם שומה לפי סעיף 152(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). פקיד השומה טען, כי לפי הוראות הפקודה, לא ניתן לחלוק על שומה שבהסכם באמצעות השגה או ערעור, וכי ניתן לחלוק אך על ההסכם עצמו, וזאת מפאת טענה לפגם בו- פגם שאינו קיים. נטען, כי החברה מסתמכת על סעיף 8 להסכם בחוסר תום לב, וכי הסכמה בין צדדים אינה יכולה ליצור זכות ערעור מקום שאין זכות זו מוסדרת בחקיקה הרלוונטית. עוד טען פקיד השומה, כי פרשנותה של החברה, כי רשאית היא מכוח ההסכם לערער על סוגיה אחת בלבד בהסכם, חסרת כל הגיון. לגישת פקיד השומה, התנאי לקיום זכות ערעור לפי סעיף 8 להסכם הוא פרסום הוראת ביצוע. עוד נטען, כי התקופה בת השנה שנקבעה בסעיף 8 להסכם נקבעה על רקע סעיף 147 לפקודה, המקנה סמכות למנהל לעיין בכל הליך לפי הפקודה ולתקנו תוך שנה אחת. עפ"י הטענה, פקיד השומה הסכים מראש בסעיף 8 להסכם לבחון מחדש את סוגיית אי התרת הוצאות המימון בעניינה של החברה, זאת בעקבות פרסום הוראת ביצוע תוך שנה, מאחר שזו יתרת התקופה שבה ניתן היה לפעול במסגרת סמכות המנהל לפי סעיף 147.

 

♦ בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, טענה החברה, כי סעיף 8 להסכם הוסף להסכם לאור דרישתה לנתק את סוגיית ההתרה בניכוי של הוצאות המימון (להלן: "הסוגיה") מיתר הנושאים שהוסדרו בו. לטענת החברה, סעיף 8 להסכם מתיר בידיה שתי חלופות שונות: האחת, זכות, אם תפורסם הוראת ביצוע תוך שנה, לדרוש עיון מחדש בסוגיה; השניה – חלופה אשר אינה תלויה בתנאי כלשהו – זכות לפנות בערעור לביהמ"ש להכרעה בסוגיה.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע (כב' המשנה לנשיא מ' נאור),  כי המערערת מתיימרת ליצור ערעור שאינו קיים בדין: ערעור על הסדר השומה. ביהמ"ש המחוזי קבע בצדק, כי הסדר שומה מכוח סעיף 152(א) אינו בר ערעור. כשמוגשת השגה, הדיון בה יכול להסתיים בהסדר, כאמור בסעיף 152(א); ככל שלא מושג הסדר, על פקיד השומה לקבוע את המס בצו בכתב, כאמור בסעיף 152(ב). על החלטת פקיד השומה לפי סעיף 152(ב) ניתן להגיש ערעור כאמור על פי סעיף 153(א). אין לעומת זאת ערעור על הסדר לפי סעיף 152(א) (ע"א 7726/10 מדינת ישראל נ' מחלב, (להלן: "עניין מחלב"). מסקנה זו נתמכת גם בשיקולי היגיון: הסדר בין פקיד השומה לבין הנישום נשען על הסכמה בין הצדדים. אם הגיעו הצדדים להסכמה, עולה השאלה על שום מה נדרש ערעור עליה? בשל כך נקבע בפסיקה, כי ניתן לתקוף הסכם שומה רק על בסיס פגמים ברצון, דהיינו פגמים המכרסמים בעצם קיומה של הסכמה לחתימה על ההסכם. את יכולתו לנסות לשכנע את פקיד השומה לסטות מעמדתו מיצה הנישום בעת ניהול המשא ומתן עמו. משנחתם ההסכם, הביע הנישום את הסכמתו לאמור בו ולא ראוי שיהיה מקום שיערער על כך. זאת להבדיל מהחלטה לפי סעיף 152(ב), שיסודה באי הסכמה בין הצדדים, ואשר בעקבותיה הגיע פקיד השומה להחלטה בעצמו והוציא שומה עפ"י שיקול דעתו הבלעדי, שעל כן הגיוני ואף ראוי ליתן לנישום זכות לערער על כך – כפי שקבוע בסעיף 153(א).

 

♦ ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה, כי הגם שהסעיף יכול לשאת, באופן עקרוני, את הפרשנות שמבקשת המערערת לקרוא לתוכו, הרי שפרשנות זו אינה מתיישבת עם ההיגיון הסביר ואינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים בניסוחו של הסעיף בהסכם. כב' הש' ח' מלצר וכב' הש' צ' זילברטל הסכימו לפסק דינה של כב' המשנה לנשיא מ' נאור.

 

התוצאה:

♦ הערעור נדחה.