העליון: עסקה מלאכותית יכולה להיות גם רצף של פעולות

♦ בשנת 1987 ייסדו המערערים את מפעת עבודות ציבוריות בע"מ (להלן "מפעת") והחזיקו במניותיה בחלקים שווים ובאמצעותה עסקו במתן שירותי תברואה. בשנת 1993 ייסדו המערערים את מפעת החזקות (1993) בע"מ (להלן: "החברה") , החזיקו במניותיה בחלקים שווים והעבירו אליה את מניותיהם במפעת בפטור ממס. ביום 26.9.2000 החליטה מפעת לחלק דיבידנד לבעלי מניותיה בסך 15,000,000 ש"ח, ביום 3.12.2000 הקצתה מפעת למערערים 102,000 מניות בחלקים שווים, באופן שלאחר ההקצאה דוללו מניותיה שבידי החברה ל – 1% בלבד. לאחר קבלת הדיבידנד החליטה האסיפה כללית שלא מן המניין של בעלי המניות בחברה, על פירוק מרצון של החברה וחלוקת נכסי החברה בין המערערים. ביום 1.9.2002 חולקו כספי החברה בסך 15,722,988 ש"ח בין המערערים. במקרה שלפנינו דחה בית המשפט המחוזי טענות מקדמיות שונות שאותן העלו המערערים. כך, קבע בית המשפט קמא כי על אף שמי שחתם על נימוקי השומה המתוקנת של המשיב לא היה פקיד השומה עצמו, הרי שמדובר במי שהוסמך כדין לעשות זאת מכוח סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה ולמעשה פעל כך במשותף עם פקיד השומה. כמו כן דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים לפיה בחינת השומה מהווה הליך שנלווית לו סמכות שיפוטית ולכן לא ניתן לאצול סמכות זו, הואיל ואין מדובר בהכרעה בסכסוך בין שני צדדים אלא בהליך שאותו מנהל איש רשות המיסים. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערערים לפיה השומה שהוצאה להם אינה מנומקת. אמנם נימוקי המשיב הם תמציתיים, כך צוין, אך אין בכך כדי לאפשר קבלת הטענה בדבר חוסר הנמקה, ובפרט בהתחשב בכך שנימוקים תמציתיים אלו הועלו על הכתב לאחר התדיינות בין הצדדים. עוד דחה בית המשפט קמא את הטענה כי יש לפסול את השומה עקב העדר שימוע מצד פקיד השומה בטרם הוצאה השומה, מן הטעם שמי שערך את השומה והוסמך לפעול כפקיד שומה נפגש עם מייצגי המערערים בטרם קבע את השומה. בית המשפט קמא דחה אף את טענת המערערים לפיה המשיב מנוע מלטעון למלאכותיות העסקה משעה שבמסגרת השומה המתוקנת שהוציא התייחס המשיב אך לשינוי סיווג העסקה. בית המשפט קמא קבע כי אף אם לא דייק המשיב בלשונו, הרי ששינוי סיווג העסקה אפשרי רק אם מתייחסים לפעולת פירוק החברה כמלאכותית.
 

♦ במסגרת פסק דינו דחה ביהמ"ש המחוזי את טענת המערערים לפיה החברה מפעת החזקות (1993) בע"מ הוקמה כחברת החזקות לגיטימית וכי פירוקה מרצון של החברה היה מטעמים עסקיים לגיטימיים והוא הגיע רק משכשלו ניסיונות למציאת אפיקי השקעה נוספים. בית המשפט קמא קבע כי עסקה מלאכותית יכולה להיות גם רצף של פעולות מסוימות המהוות אותה ולא רק פעולה בודדת-ספציפית. נפסק כי אף אם פירוקה של חברה (שההחלטה עליו התקבלה ביום 28.12.2000) אינו מהווה כשלעצמו עסקה מלאכותית, הרי שבמקרה דנן בו החלטת הפירוק התקבלה בסמוך לאחר חלוקת דיבידנד בסך 15,000,000 ש"ח מחברת מפעת לחברה ביום 26.9.2000, ולאחר שאחזקות החברה במפעת דוללו ביום 3.12.2000 לשיעור אפסי, וכאשר בסופו של יום חולקו כספי החברה בסך 15,722,988 ש"ח בין המערערים. בדוח לשנת המס 2002 שהגישו כל אחד מהמערערים דווח על הכנסה של 5,000,000 ש"ח כריווח הון מפירוק החייב במס בשיעור 10% ודיבידנד נוסף בסך 240,996 ש"ח החייב במס בשיעור 25%. המשיב לא קיבל את הצהרת המערערים – ועל השומה שהוצאה נסב הערעור בבית המשפט קמא,. בית המשפט קמא קבע כי, מדובר בעסקה מלאכותית מובהקת ומסקנה זו מתחדדת נוכח העובדה שהחברה, שנטען כי היא חברת החזקות, לא החזיקה בחברות נוספות. המערערים שבו והעלו בפני בית המשפט העליון את כל טענותיהם שנדחו כאמור על ידי בית המשפט המחוזי – הן טענותיהם המקדמיות והן טענותיהם לגופו של עניין. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוען כי מדובר ב"ערעור סרק".

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי לא נפלה שגגה כלשהי בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הן בעניין טענותיהם המקדמיות של המערערים והן לגופו של עניין. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בימ"ש קמא מדויקים והם תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הוא הגיע. לא נמצא שנפלה כל טעות בחוק בקביעותיו של בימ"ש קמא. עוד השתכנע ביהמ"ש העליון, כי אכן הפעולות השונות שבוצעו במקרה דנן בזו אחר זו – העברת השליטה במפעת לחברה; חלוקת הדיבידנד לחברה; דילול אחזקותיה של החברה לכדי 1% סמוך לאחר חלוקת הדיבידנד ופירוקה של החברה וחלוקת הכספים שנותרו בקופתה­ – שרובם המוחלט מקורו בחלוקת הדיבידנד הנ"ל לבעלי מניותיה – נעשו במטרה לזכות את המערערים בחבות מופחתת במס. מדובר בעסקה מלאכותית שבמסגרתה נעשה שימוש בפעולות משפטיות שונות לצורך תכנון מס בלתי לגיטימי שנועד להפחית את החיוב במס באופן הסותר את האינטרס הציבורי בגביית מס אמת. עפ"י בימ"ש, למסקנה זו תורמת העובדה שלחברה לא היתה כל פעילות עסקית לפני פירוקה, ואין בניסיונות העסקיים שנעשו לאחר החלטת הפירוק– אף אם היו של החברה ולא של מערער 2 כאדם פרטי – כדי לשנות דבר. אשר על כן, בסופו של דבר קבע ביהמ"ש העליון, כי  צדק בימ"ש קמא בקובעו, כי יש למסות את המערערים בהתאם לשומה המתוקנת שהוצאה להם.

♦ הערעור נדחה.