הפרשה לתיקונים אצל קבלן

♦ המערערת הינה חברה שעסקה בעבודות בניה וכן הייתה שותפה ב- 50% בשותפות בשם "כ.ו.ע. לבנין" עם חברה קבלנית אחרת בשם וקנין עמרם ובניו בע"מ. השותפות הוקמה בשנת 1991 ופעלה בתחום הבניין. שני הפרויקטים האחרונים שבנתה השותפות הם פרויקט "פנינת טל" ופרויקט "מגדל העיר". בשנת 1998 הפסיקה השותפות את פעילות הבניה שלה.
♦ המערערת הגישה את דו"ח המס לשנת 2001 וכללה בו הפרשה המכונה "הוצאות לשלם". כאשר לטענת המערערת הוצאה זו, וליתר דיוק סכום של 475,200 ₪, הינו הפרשה בשל הוצאה עתידית בגין תיקון ליקויי בנייה; שהשותפות עלולה להידרש לבצע בדירות שמכרה בפרויקטים.
במסגרת דו"ח המס שהגישה לשנת 2003, ביטלה המערערת את הסכום של 419,200 ₪ מתוך ההפרשה לתיקונים והותירה סך של 56,000 ₪ כהפרשה שעדיין צופה פני ליקויי בניה ביחס לפרויקט פנינת טל. יחד עם זאת, דווחה במסגרת אותו דו"ח על "הפרשה למשפטיות" על סכום של 300,000 ₪. המשיב הכיר בדיווח זה לאחר שנוכח, כי בשנת 2000 הוגשה כנגד השותפות תביעה בגין ליקויי בניה והמערערת חויבה בפיצוי הכספי האמור.
המשיב כאמור לא קיבל את דו"ח המס של המערערת לשנת 2001 והוציא לה שומה המגדילה את הכנסתה החייבת.
♦ לטענת המערערת, שגה המשיב משלא הכיר בהפרשה זו לשנת 2001 וראה בכך הפרשה פיקטיבית. לטענתה, הייתה הצדקה להפרשה זו לאור התביעה בגין ליקויי בניה שהוגשה כנגד השותפות בשנת 2000 כשבסופו של יום חלף התיקונים שילמה המערערת פיצויים בגין התביעה שהוגשה נגדה וכי בפועל הכיר המשיב בהוצאה זו אשר דווחה בשנת 2003, בסכום של 300,000 ₪, כהוצאה בגין "משפטיות".
♦ לטענת המשיב, מאחר והסכום של הפרשה לתיקונים מופיע מספר שנים במאזני המערערת, ללא שינוי, מלמד הדבר, כי המערערת לא הוציאה כל הוצאה הקשורה לכך ועל כן המדובר בהפרשה פיקטיבית. עוד טען, כי המערערת לא עמדה בתנאי ההפרשה וכי לא היה בסיס להפרשה זו מקום שבשנת 2003 בוטלה ההפרשה באופן גורף ונרשמה כהכנסה.
 
בימ"ש המחוזי בבאר שבע, כב' הש' ר' ברקאי:

♦ ביסוד סעיף 17 עומד, בין היתר, העיקרון הכלכלי והחשבונאי של הקבלת ההכנסה להוצאות שהוצאו לצורך ההכנסה כשבמסגרת עקרון זה, ובהתאם לשיטת הדיווח על בסיס מצטבר, הותרת ההוצאה, אינה מותנית בשאלה, האם יצאה ההוצאה בפועל, אלא, המועד בו התחייב הנישום להוציא את ההוצאה (לצורך ייצור הכנסתו) הוא המגבש את ההכרה בה כ"הוצאה" לצורכי חישוב הכנסתו החייבת. כך, "יש לזקוף את החוב בעת היווצרו ולא בעת תשלומו".
♦ על רקע שיקולים אלה, ובעקבות הפסיקה האנגלית, נקבע, כי התשובה לשאלה זו טומנת בחובה מציאת נקודת איזון בין האינטרסים העומדים על הפרק. האיזון טמון בשלושה תנאים המבטיחים, מצד אחד, למסות את הכנסתו החייבת של הנישום (להבדיל מתקבוליו) ומצד שני, למנוע את שחיקת בסיס המס. ואלה הם התנאים: האחד, הנישום מחויב לכלול את החובות התלויים כהפרשה במאזניו בהתאם לעקרונות חשבונאיים מקובלים.
השני, ניתן, בהתבסס על כללי החשבונאות המקובלים, להגיע לקביעה מוסמכת ומהימנה של גובה החובות התלויים.
השלישי, מידה הסתברותית גבוהה, אך לא מוחלטת, לכך שהחוב התלוי יהפוך לחוב מוחלט.
בהתאם, מאחר ומדובר בחוב העתיד להיקבע יש להוכיחו באסמכתאות ראויות ונאותות המלמדות על הסבירות הגבוהה ביותר, כי אכן אורב הוא לפתחו של הנישום המבקש לרשום את הפרשתו.
♦ מקום בו מודה המשיב, כי אילו הייתה המערערת מדווחת על ההפחתה האמורה כ"משפטיות" לא היה הוא מתערב. נמצא, כי המשיב נצמד לסמנטיקה ולא למהות, שהרי בין אם תינתן להפחתה האמורה הכותרת "תיקונים" ובין אם הכותרת "משפטיות" עומדת מאחורי ההפחתה האמורה, אותה מהות כלכלית של העסקה וכינויה, אינו מכריע את מהותה.
בהינתן כל האמור לעיל, יש לקבוע, כי המערערת הייתה רשאית להמשיך ולדווח על ההפחתה לתיקונים גם לשנת המס 2001, עת ההליך המשפטי נמצא תלוי ועומד כנגד המערערת.
כאשר הסתיים ההליך בפסק דין המחייב את המערערת בתשלום פיצויים ולא בביצוע בפועל של התיקונים, היה זה אך נכון לבטל את ההפחתה האמורה ולדווח על ההוצאה כמשפטיות באותה שנה בה ניתן פסק הדין. כאשר אין חולק, כי המשיב הכיר בסכום ההוצאה למשפטיות. גם אם נכון היה לשנות את הדיווח למשפטיות כבר משנת 2000 הרי שבנסיבות דנן, כאשר מדובר באותה מהות, אין לטרמינולוגיה כל נפקות.
 
תוצאה:
♦ הערעור התקבל.
 
ניתן ביום: 6.9.2009.
ב"כ המערערת: עו"ד מ. הרשקוביץ.
ב"כ המשיב: עו"ד א. שילה.