ויתור על זכות חוזית מכוח הסכם פשרה מהווה מכר וחייב במע"מ

♦ ביום 10.10.2010 נכרת הסכם פשרה בין המערערת לבין מנוף חברה לניהול קרנות פנסיה בע"מ (להלן: "מנוף" או "ידידים"). עפ"י ההסכם הוסכם על סילוק הדדי של טענות ותביעות בקשר עם הסכם שנכרת ביום 1.12.2002 בין המערערת לבין ידידים הולדינג (1984) בע"מ (להלן:"הסכם 2002"), ביטול הסכם 2002, שמירת סודיות, והתחייבות של המערערת, גב' נגה אנטלר, מנכ"לית המערערת (להלן: "גב' אנטלר") ובעלה יעקב אנטלר, שלא להתחרות במנוף ו/או בחברות אחרות מקבוצת הראל ביטוח בע"מ בתחום הסדרי פנסיה ו/או מוצרי חסכון ארוך טווח המוענקים לחברי הסתדרות המורים. כן הוסכם שבמעמד חתימת ההסכם תשלם מנוף למערערת סך של 13.7 מיליון ש"ח כולל מע"מ (להלן: "הסכם הפשרה"). המערערת קיבלה את הסכום הנקוב בהסכם הפשרה ובין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה אם סכום זה חייב במע"מ.

 

♦ לטענת המערערת, בהסכם 2002 התחייבה המערערת לתת שירותי ייעוץ לפיתוח אמצעי מיכון ומוצרים פנסיוניים בתמורה ל-1% מתקבולי גביית פרמיות מחברי הסתדרות המורים. בפועל נתנה המערערת רק חלק קטן מהשירותים האמורים וסכום הפשרה מייצג את מלוא התמורה בגין השירותים שנמנע ממנה ליתן. בהסכם הפשרה לא ויתרה המערערת על הזכות לקבלת התמורה בגין השירותים אותם התחייבה לספק במסגרת הסכם 2002, אלא קיבלה את מלוא התמורה מכוחו של הסכם 2002. לפיכך, ככל שזכות המערערת לקבלת 1% מהפרמיות מהווה "טובין" כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף (להלן: "החוק"), הרי שזכות זו התקבלה בידי החברה מכוח הסכם 2002 ואזי ובהתאם להוראות סעיף 22 לחוק, "מכר" ככל שהתבצע, מועד החיוב במס בגינו חלף לפני למעלה מעשור.

 

♦ לטענת המשיב, ויתור המערערת על זכותה החוזית לקבלת התמורה מכוח הסכם 2002 בתמורה לסך של 13.7 מיליון ש"ח הינה מכר של זכות הנכללת בהגדרת "טובין" שבסעיף 1 לחוק, ועל כן, המערערת חייבת במס ערך מוסף בגין העסקה.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי לצורך מתן מענה לשאלה אם הסכום שקיבלה המערערת מכוח הסכם הפשרה חייב במע"מ יש לבחון האם במסגרת הסכם הפשרה הקנתה המערערת למנוף זכויות שהיו לה מכוח הסכם 2002 כטענת המשיב, או שמא הסכום שקיבלה המערערת מכוח הסכם הפשרה הינו תשלום בעד שירותים שעתידה הייתה המערערת להעניק למנוף בהתאם להתחייבותה בהסכם 2002 ואשר לגביהם הוסכם, כי לא יוענקו בעתיד, כטענת המערערת. המערערת ונגה ויעקב אנטלר הסכימו שלא להתחרות במנוף בתחום הסדרי הפנסיה, ולשמור בסוד את המידע שקיבלו בקשר עם ביצוע הסכם 2002. כן הוסכם, כי מנוף תשלם למערערת במעמד חתימת ההסכם סך של 13.7 מיליון ש"ח "כולל מע"מ", באמצעות המחאה שתוחזק בנאמנות עד לקבלת החלטת ביהמ"ש הדוחה את תביעת המערער ואישור הסכם הפשרה. מכאן, מצד אחד ביקשה מנוף להשתחרר מההתחייבויות שלקחה על עצמה במסגרת הסכם 2002 ומצד שני הסכימה המערערת לוותר על כל טענה ו/או תביעה לזכויות מכוח הסכם 2002. משכך, נראה, כי התשלום שקיבלה המערערת מכוח הסכם הפשרה הינו תמורה למכירת זכות שהייתה למערערת לקבל 1% מהפרמיה שהייתה מתקבלת אצל מנוף מחברי הסתדרות המורים שהצטרפו לתוכנית הפנסיה שלה, במשך כל תוקפו של הסכם 2002.

 

♦ ביהמ"ש לא מצא בהסכם הפשרה רמז לכך שהתשלום שהתחייבה מנוף לשלם למערערת הינו בתמורה או בקשר לשירותים שניתנו ע"י המערערת או לשירותים שאמורה המערערת ליתן למנוף בעתיד. בכך יש כדי לתמוך במסקנה לפיה התמורה ששולמה למערערת הינה תמורה בעד ויתור המערערת על זכויותיה מכוח הוראות הסכם 2002. בהסכם 2002 התחייבה המערערת לייעץ לידידים/מנוף בכל הקשור לפיתוחה של חברת ניהול קרן הפנסיה. לכאורה התשלומים שאמורה הייתה המערערת לקבל בהתאם לקבוע בהסכם 2002, היוו תמורה להתחייבויות המערערת. אלא שבהסכם נקבע, כי התמורה המשולמת למערערת תשולם לה גם אם תהיינה למנוף "טענות בדבר היקף העבודה שהושקעה על ידי י.א.נ.י ו/או טיב העבודה...". מהוראות אלה עולה, כי התשלום שהתחייבה מנוף לשלם למערערת במשך 25 שנים לא היווה תמורה לשירותים כלשהם שאמורה הייתה המערערת להעניק למנוף. תמיכה במסקנה זו, ניתן למצוא גם בכך שהתשלום שהתחייבה מנוף לשלם למערערת לא נגזר מהיקף השירותים שקיבלה מהמערערת אלא מהיקף הפרמיות שגבתה מנוף.

 

♦ לטענת המערערת, אין באמור כדי לגרוע מהתחייבויותיה בהסכם 2002 המפרט את השירותים אותם התחייבה להעניק למנוף, משום שאי עמידה בהתחייבויות האמורות הייתה "הפרה" של הסכם 2002 ובמקרה כזה זכאית הייתה מנוף לסעד הקבוע בדין לריפוי ההפרה. הסכם 2002 מאיין כל אפשרות של מנוף לגרוע מהתשלומים המגיעים למערערת בעילה של אי ביצוע השירותים להם התחייבה המערערת בהסכם. על כן, ביהמ"ש לא מוצא שהייתה למנוף תרופה חוזית להבטיח שהמערערת תעניק לה את השירותים בהסכם.

 

♦ביהמ"ש מציין, כי בהסכם הפשרה צוין במפורש שהסכום אותו התחייבה מנוף לשלם למערערת כולל מע"מ והצדדים אף חזרו על כך כאשר כתבו את הסכום לתשלום במילים. זאת, בשונה מהאופן בו נוסח הסכם הפשרה שנדון בעניין מבני פלס שזו לשונו: "מס ערך מוסף בגין התשלומים הנ"ל, אם ובמידה שהוא חל, יחול על החברה". אף שאין בכך כדי להכריע בשאלה אם הסכום שקיבלה המערערת ממנוף חייב במע"מ, יש טעם לפגם בטענת המערערת כאילו אינה חייבת בתשלום המע"מ מקום שהייתה שותפה לעריכת הסכם הפשרה.

 

♦ הערעור נדחה.