זיכוי רו"ח ספוז'ניקוב מעבירות לפי סעיף 220 לפקודה

♦ הנאשם הינו רו"ח במקצועו ועבד כשותף זוטר במשרד רואי חשבון גיא, גופר, יהב, בין השנים 1999 ועד 2005. לטענת ב"כ המאשימה במועד לא ידוע, בסוף שנת 2000 - תחילת שנת 2001, החליטה חברת סינון, באמצעות הנישום לזרוביץ', על פירוק חברת סינון. בעקבות החלטת הפירוק היה על לזרוביץ' לשלם מס רווח הון בפירוק בסך 10% מההכנסה הנ"ל, או, בלשון העם, "דיבידנד בפירוק", אך זה התחמק מתשלום המס, בעצתו והדרכתו של הנאשם, וההכנסה האמורה לא שוקפה בדו"חות האישיים של לזרוביץ' לשנים 2000-2004.
בימ"ש השלום תל אביב -יפו - כב' השופט ד.מור:
♦ כאמור, כתב האישום המקורי בתיק הוגש גם כנגד הנישום, לזרוביץ', במשותף עם הנאשם, ובאותן עבירות. בישיבה מיום ה- 13.1.09 הודיעה ב"כ המאשימה, כי הגיעה להסדר טיעון עם לזרוביץ' לפיו יתוקן כתב האישום כנגדו, כך שיואשם בשתי עבירות של עריכת דו"ח כוזב "ללא הצדק סביר", לפי סעיף 217 לפקודה. באותו מעמד טענו ב"כ הנאשם, כי מבלי שהוצג טעם ממשי או ראייתי לאבחן בין לזרוביץ' לבין הנאשם, הרי שמדובר באכיפה בררנית פסולה, וטענו להגנה מן הצדק, על ידי מחיקת האישום כנגד הנאשם או למיזער- השוואת דינם. בעניין זה ניתנה החלטתה מיום ה- 25.1.09, בה התקבלו טענות ב"כ הנאשם וכתב האישום תוקן גם כנגד הנאשם, כך שהעבירה שתיוחס לו על-פיו היא העבירה לפי סעיף 217 בצירוף סעיף 224 לפקודה.

♦ על אף ההחלטה המפורשת, לא זו בלבד שלא הוגש כתב אישום מתוקן, אלא שב"כ המאשימה אף הגדילה לעשות ובסיכומיה ניסתה להתעלם מההחלטה, וזאת בבקשתה כי יעשה שימוש בסמכות לפי סע' 184 לחסד"פ הנאשם יורשע בעבירות לפי סעיף 220 (1), (2) ו-(5) לפקודה. התנהלות זו אינה ראויה והמקום לערער על החלטה מקדמית בפלילים הינו בשלב הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית.
פקיד השומה מחד ונציגת הפרקליטות מאידך, אינם רואים עין בעין מהו החיוב המיסויי הנכון!
מצב זה, בו הרשות מדברת בשני קולות שונים ומציגה לנישום ולמייצגיו מצג אחד וזאת בדיונים מול פקיד השומה האזרחי , ומצג הפוך במישור הפלילי - בו הוגש כתב אישום על בסיס אותם דו"חות, והפעם נטען, כי הם כוזבים וכי הוגשו מתוך כוונה להעלים הכנסה באשר החברה כבר פורקה, אינו ראוי ומעיד לא רק על חוסר תיאום בין שתי זרועותיה של אותה רשות, אלא שהוא עשוי להקים לחובת המאשימה טענת מניעות והשתק.
אם טוענת המדינה, כי שולמו רווחי הון ושיעור המס הוא 25%, דהיינו - חברת סינון לא פורקה, המאשימה אינה רשאית לטעון במקום אחר, כי החברה פורקה ולמרות זאת, בהזדמנות שלישית, לא להסכים לתשלום מס של 10% בלבד.
הנאשם כופר במיוחס לו. ראשית, לטענתו הוא לא היה מעורב בהכנת הדו"חות של חברת סינון ושל לזרוביץ' לשנת 2001. ושנית, לטענתו כלל לא נתקבלה החלטה מהותית ופורמלית לפרק את החברה והיא אף לא פורקה עד עצם היום הזה.
ב"כ המאשימה מבקשת ללמוד מכל זאת, כי לזרוביץ' והנאשם ראו את חברת סינון כמפורקת, אך מסקנתה אינה במקומה. ראשית, אין לקבל ואין להאמין לדבריו האחרונים. הדבר אינו הגיוני וסותר את מעשיו הגלויים של לזרוביץ'. הוא לא מוכן לשלם את המס. הנאשם אינו פועל אלא על פי הוראותיו הברורות של לזרוביץ'. מצב הדברים מכוון את הפעילות. הרווח נותר כהלוואה ולא כדיבידנד בפירוק.
♦ ושנית, לזרוביץ' כאמור הינו בעל עניין ישיר בתוצאות המשפט. להתרשמות ביהמ"ש הוא מנסה להיתמם, על מנת למזער את חלקו באחריות, ככל שניתן, תוך השלכת האחריות לעבר כתפי מייצגו, הנאשם. כאמור, משיכת יתרת הרווח לטובת בעל המניות איננה אירוע מס, ומכאן שהמסקנה היחידה המתחייבת מאמרת לזרוביץ' לנאשם, בשלהי 2002, לפיה הוא לא רוצה לשלם את המס, בהנחה שהבין מהנאשם, כי החבות במס קמה עם תחילת הפירוק –הינה שברצונו לדחות גם את מועד הפירוק. מדוע שהנאשם יחליט לקחת חלק בביצוע עבירות מס חמורות כשהנהנה הינו לזרוביץ', כשהפתרון המיסויי המתאים והפשוט הינו אך בדחיית החלטת פירוק חברת סינון?
♦ רו"ח "מן היישוב", בנסיבות הפרשה כפי שפורטו לעיל, לא היה פועל אחרת. למעשה פעל הנאשם בשקיפות ראויה ומלאה מול הרשויות לכל אורך הדרך: הן משהזדרז לבאר את כוונת לזרוביץ' לפרק החברה כבר בדו"ח לשנת 2000, ברגע שהבין מלזרוביץ' שהוא מתעתד לפרק החברה בעתיד הקרוב, הן משציין את מלוא יתרת הרווח בדו"ח החברה לשנת 2000 ואת משיכת חלק מהסכום ע"י לזרוביץ' כיתרת חוב של בעל המניות בגינה חוייב בתשלום מס על הריבית הרעיונית, והן משכיוון "זרקור", כלשון באי כוחו, ליתרת הרווח שהועברה ללזרוביץ' במכתבו למפקחת. משקיבלה המפקחת את דו"ח חברת סינון לשנת 2001 כחברה ללא פעילות, חובתה המקצועית היתה לעיין בדו"ח השנתי הקודם של החברה. אם היתה עושה כן, היתה מגלה את יתרת הרווח הבלתי מחולקת. ואם נותרו בה ספקות, מכתבי הנאשם הסירו כל אי בהירות. קשה לטעון לכוונה להתחמק ממס, כאשר הדיווחים משקפים את המצב כהילכתו.
♦ ניסיונה של המאשימה ללכוד דווקא את רוה"ח במסגרת סעיף 220 לפקודה אינו במקומו. הוא מרחיק לכת ופוגע, בעקיפין, במאשימה עצמה, ובמיוחד לאור הדיבור בלשון כפולה, כל פעם באופן שונה על פי צרכי הגביה או צרכי ההליך הפלילי, לפי נוחיותם. הניסיון להטיל אחריות פלילית על רוה"ח, תוך נכונות להכיר באחריות מופחתת כנגד הנישום, זה אשר נהנה מתכנון המס, בנסיבות פרשה זו, לא היה מבוסס דיו ולא היה ראוי.
תוצאה:
♦ הנאשם זוכה.
ניתן ביום 28.6.09
ב"כ המאשימה: ד.רדלמן, עו"ד
ב"כ הנאשם: עוה"ד אדרת, כהן, ממן.