חובות אבודים

♦ המערערת עוסקת במכירת דברי חשמל לתעשייה, למסחר ולבניה. רוב לקוחותיה הם לקוחות מוסדיים, קבלנים וקבלני משנה.
 
♦ הדיון בבית המשפט נסב סביב שני נושאים: (א) חובות אבודים - המשיב לא התיר למערערת לנכות חובות, שהמערערת טענה כי יש לראותם כ"חוב אבוד", בסכום כולל של 749,712.34 ₪. החובות האבודים מיוחסים לשנות המס 1996-1998. (ב) דמי חכירה ששולמו מראש עבור "הנכס" – חכירת חנות לתקופה העולה על 10 שנים – המשיב קבע תוספת בשל אינפלציה בגין חכירת חנות לתקופה העולה על 10 שנים, בשל היותה לטענת המשיב "נכס קבוע" כהגדרתו בחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק התיאומים"), ואילו המערערת טוענת, כי לא מדובר כלל ב"נכס קבוע".
 
♦ מחלוקת נוספת בנושא זה הקשורה למחלוקת האמורה היא, אם יש להתיר ניכוי פחת בגין הנכס, כטענת המשיב, או שמא יש לזקוף את "דמי החכירה" ששולמו מראש בגין הנכס, כהוצאות לתקופת השימוש, לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), כטענת המערערת.
 
♦ המערערת טוענת כי יש לאשר את הדוחות שהוגשו על ידה, הן לעצם קיומם של חובות אבודים והן בנוגע למועד הקובע לצורך ניכויים.
 
♦ המשיב לא התיר סכומים אלה בניכוי, וזאת מאחר שלא הוכח להנחת דעתו כי מדובר בחובות שנעשו רעים וכי הם ראויים לניכוי בהתאם לדרישות סעיף 17(4) לפקודה, בכלל ובשנות המס בהם נתבעו בניכוי, בפרט.
המשיב טען עוד, כי המערערת לא המציאה כל ראיה לפיה נקטה פעולות כדי לגבות את החובות הנ"ל.
 
♦ עוד טען המשיב שגם אם יוכח שמדובר בחובות אבודים, הרי שיש להפחית את שיעורי המע"מ מהם, מאחר שמדובר בחובות של לקוחות שהמערערת חייבת הייתה להוציא חשבוניות מס בגינם. ככל שהיו חובות אבודים מוכחים, זכאית המערערת לתבוע ממס ערך מוסף את מע"מ העסקאות שלא שולם לה על ידי לקוחותיה.
 
♦ לכן לטענת המשיב, גם אם יוכח שיעורם של החובות הנ"ל כחובות אבודים, הרי שאין להתיר בניכוי אותו חלק מהחובות – בשיעור של 17% - המהווה את המע"מ שאינו מותר כהוצאה.

ביהמ"ש המחוזי חיפה - כב' הש' ש. וסרקרוג:


♦ הנטל להוכיח כי מדובר ב"חוב אבוד" מוטל על המערער ועליו להוכיח על בסיס הערכה אמיתית – מבחן אובייקטיבי – כי סיכויי הגביה אפסיים. הוכחת הנתונים צריכה להיעשות בדייקנות ופרטנות ולא על בסיס אמירות כוללניות.
 
♦ על הנישום להוכיח לגבי כל אחד מן הסכומים הנטענים, קיומו של חוב, להציג ראיות כי נקט בהליכי גבייה ולמרות האמור אפסה התקווה לגבותם, כך שאכן מדובר בחוב אבוד וכי החוב היה לכזה בשנת המס, שבה נדרש הניכוי.
 
♦ לעיתים יש ראיות ברורות המצביעות על כך שאפסה התקווה לגבות את החוב, כגון פשיטת רגל או כינוס נכסים. במקרים אחרים יכול שהבירור יארך יותר. הראיות צריכות להיות מובאות על ידי הנישום למשיב. הכרעה בבקשה נתונה לשיקול דעתו של פקיד השומה, וזה נתון לביקורת שיפוטית.
 
♦ ניתן יהיה להסתפק בכך שהנישום יצביע על ראיות שיש בהן כדי להוכיח כשלון תמורה מבלי שיידרש להוכיח כי בוצע הליך של ביטול חוזה, וכן ניתן יהיה להסתפק בראייה לפיה מדובר בצ’קים שחוללו, ושהחברות שמשכו לזכותם צ’קים אלה נעלמו מבלי להשאיר עקבות. במקרה כזה אין עוד צורך לדרוש מן הנישום להוכיח נתונים נוספים כגון נקיטה בהליכי הוצאה לפועל.
 
♦ בנוגע לחובות שהוכרו כחובות אבודים, יש לקבל את עמדת המשיב, שלגבי חיובי המע"מ היה על המערערת לפעול מול רשויות מע"מ. לפיכך, ככול שמדובר בערעור זה יש להפחית מסכום החוב את המע"מ. לאחר מתן פס"ד אלקה וככול שהייתה למערערת טענה בדבר חובות אבודים היה עליה לפעול כנדרש ולהגיש בקשה לעניין זה ולא ניתן לדרוש סכומים אלה כחובות אבודים מרשות מס הכנסה. משלא עשתה זאת המערערת ולא נעשתה כל פניה אל רשויות מע"מ, אין מקום להתיר לה בניכוי את החובות שהוכרו כחובות אבודים כשהם כוללים מע"מ.
 
♦ לאחר שכב' השופטת קבעה את העקרונות המנחים הללו, היא בודקת את רשימת החובות אחד אחד ומחליטה לגבי כל אחד ואחד מהם האם מדובר בחוב אבוד ולאיזו שנה.
 
♦ ומסכמת השופטת "בחינת החובות השונים נעשתה באופן פרטני. מבלי לפגוע בעקרונות הכלליים שפורטו, ככול שהוצגה תשתית ראייתית לכאורית לקיומו של חוב, בשנת מס ספציפית, נעשה מאמץ מסוים להקל עם המערערת ולהכיר בחוב כחוב אבוד, גם אם היה בידי המערערת להביא ראיות ספציפיות יותר, זאת בשל הידרשות ראשונה של בית המשפט לסוגיה".
 
♦ חכירת החנות אכן נכס קבוע היא, אולם לאור העובדה כי היא הוספה להגדרת נכס קבוע רק בשנת 1997, הרי שלגבי שנת 1996 ספציפית, לא תיחשב החכירה לנכס קבוע ולא תחושב בגינה תוספת בשל אינפלציה.
 
התוצאה:
♦ הערעור מתקבל בחלקו כך שלגבי חלק מהחובות אכן מכירה כב' השופטת בחוב אבוד ולגבי חלקם לא. כמ כן מתבטלת התוספת בשל אינפלציה, שקבע המשיב למערערת לגבי שנת 1996.
 
ניתן ביום:29.1.08.
ב"כ המערער: עו"ד ג. עמיר.
ב"כ המשיב: עו"ד י. גליטמן