חיוב במס שכר ב"איזור"

♦ החבה המערערת ב"מס שכר" על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "החוק" או "חוק מע"מ"), היא השאלה שבערעור זה. המערערת היא  רשות מוניציפאלית הפועלת באזור יהודה ושומרון (להלן: "האזור"), בשטח המצוי תחת ממשל צבאי ומוגדרת כמועצה מקומית.

המערערת פועלת באמצעות מועצה וראש מועצה. חברי מועצת המערערת נבחרים על ידי תושביה, שהם תושבי האזור.  מועצת המערערת וועדותיה, המנהלות את המערערת ומתוות את מדיניותה, מורכבות מתושבי האזור ומתכנסות באזור. הניהול השוטף והיומיומי של המערערת מבוצע באזור, בעיקר על ידי ראש המועצה, ועל ידי עובדיה הבכירים של המערערת. למערערת אין כל נכסים בישראל ולדבריה אין לה פעילות בישראל. העובדות בקשר לניהול והתנהלות המערערת הוצגו על ידי המערערת.

המערערת מעסיקה עובדים רבים ביניהם עובדים ישראלים ועובדים פלסטיניים.

המערערת נרשמה כמלכ"ר בשנת 1993 ושילמה במשך שנים רבות מס שכר בגין עובדיה באשר הם, לפי סעיף 4 לחוק. לדברי המערערת - "מתוך שגגה".

המערערת סוברת, כאמור, כי לא חלה עליה חובת תשלום מס שכר ומערערת על החלטת המשיב שלא להשיב לה את סכומי מס השכר לשנים 1994-1998.

המערערת טוענת, כי אינה "תושב ישראל" לפי חלופה 3 להגדרת "אזרח ישראל" בחוק. חלופה זו חלה על יחידים בלבד. אף אם חלה היא לגבי חבר בני אדם, הרי שהמערערת אינה בגדר "תושב ישראל" משום שאין היא רשומה בישראל ואין היא נשלטת ומנוהלת מישראל. המערערת אינה כפופה אלא למפקד האזור ולמי שהוסמכו על ידו. עוד טוענת המערערת כי היא אינה נופלת בגדר חלופה (4) להגדרת "אזרח ישראלי" שבחוק. מאחר שהמערערת היא גוף יציר הדין, תחיקת הביטחון של מפקד כוחות צה"ל באזור, אין לומר כי אזרח ישראלי הוא "בעל שליטה" בה על פי החלופות המנויות בסעיף 32(9) לפקודה. אין בסיס לטענה כי תושבי המערערת הם העירייה שכן המערערת היא תאגיד סטאטוטורי  בעלת אישיות משפטית נפרדת.

לחלופין, מבקשת המערערת, כי במידה ויקבע כי חבה היא במס שכר, אין חבות במס זה מתפרשת על שכרם של העובדים הפלסטינים שהועסקו על ידה. לגישתה כיוון שהמונח "שכר" בחוק הוא "הכנסת עבודה כמשמעותה בפקודת מס הכנסה", וכיוון שסעיף 2(2) לפקודה כנוסחו בשנות המס, חל על הכנסה "שנצמחה, שהופקה או נתקבלה בישראל" והואיל ועובדים פלסטינים אינם אזרחי ישראל, על כן השכר המשולם להם אינו בא בגדר "שכר" שבחוק ואינו חב במס שכר.

 

♦ מס צריכה מוטל בן השאר כתמורה בגין קיומה של פלטפורמה המאפשרת יצירת ערך מוסף. תמורה זו משולמת בין בתשלום מס עקיף בידי הצרכן או בהיות הפירמה גובת המס כשהיא מגלגלת אותו על הצרכן או נושאת בו בעצמה, על צרכנים ופירמות שהם ישראליים במהותם.

 

♦ הפלטפורמה עליה פועלת המערערת, התשתיות שהוענקו לה ולתושביה דומים בעיקרם לאילו המוענקים לפירמות ישראליות בתחומי המדינה ואזרחי ותושבי המדינה. דומה כי הורתה של העיר אריאל ומועצתה בהחלטת מדינה והולדתה בתקציבי מדינה. במובן זה אותה הצדקה מוסרית פיסקאלית להטלת מס השכר, מתקיימת גם אם פעילותה השוטפת של המערערת מבוססת ב-70% כדבריה על גבית מסים מקומיים.

 

♦ הגם שהמערערת היא יציר משפטי נפרד מתושבי אריאל, הרי שהיא 'נשלטת' על ידי מפקד האזור או הממונה מטעמו. מפקד האזור או הממונה מטעמו הוא "אזרח ישראלי". התקנון מכפיף את כוחה של המועצה להוראות הממונה הבא מטעם מפקד האזור. די בכך כדי להביאה בגדר "אזרח ישראלי".

 

♦ מפקד האזור הוא, בעל השליטה במערערת מכוח הדין, אלא שהואיל והמערערת היא גוף שהוא גם יציר החוק וגם גוף נבחר, הרי שתושבי העיר באמצעות המועצה, הם בעלי השליטה בה שאינה שליטה אלא מכוח הזכות לבחור ולהיבחר. ראיית כל תושב בנפרד או כל חבר מועצה בנפרד באופן שאין שליטת מי מהם עולה כדי 10% ועל כן אין המערערת "אזרח ישראלי" היא תוצאה שאין מקום להגיע אליה לאור מהות החוק ותכליתו.

 

♦ מלכ"ר בישראל, המשלם שכר לעובד שאינו ישראלי יחויב במס שכר בגין תשלום זה לא בשל שהשכר נצמח, הופק או נתקבל בישראל אלא בשל עצם טיבו כשכר שהוא ביטוי לתמורה בגין פועלו של העובד, המשאבים האנושיים המהווים את עבודתו והיוצרים את הערך המוסף של המלכ"ר שהוא החב במס. על כן פרשנותה של המערערת באשר לנוסח סעיף 2(2) לפקודה, דהיינו כי שכר שלא צמח, הופק או נתקבל בישראל אינו צריך שיבוא בכלל חישוב "השכר" החב במס שכר, אינה מתיישבת עם תכלית החוק.

 

♦ מטרתו של מס השכר הוא למסות את רכיב השכר, המהווה ביטוי לערך מוסף כלכלי אמיתי הצומח מפעילות המלכ"ר. זאת ללא כל אבחנה בין סוגי עובדיו השונים, ללא אבחנה בזהותם או אם הופק או צמח או התקבל  השכר בישראל  או מחוץ לישראל.

 

♦ הערעור נדחה.