חישוב מאוחד במשרד עו"ד

♦ המערער 1 )להלן: "המערער") הוא עורך דין בעל משרד עצמאי משנת 1991. המערערת, אשת המערער, עובדת במשרד המערער כמנהלת חשבונות.

במשך כל השנים, עד סוף שנת 2010, דיווח המערער למשיב על מלוא הכנסות המשרד כהכנסותיו בלבד.

ביום 1.11.10 פנה המערער בבקשה למשיב, לאפשר לו לתקן את הדיווחים שהגיש לשנות המס הנדונות, באופן שההכנסות יפוצלו כך ש-80% מהן ייוחסו למערער ו-20% מהן ייוחסו למערערת, וייערך לגביהן חישוב נפרד. ביום 13.12.10 יצאה תשובה מטעם המשיב (נספח 2 לתצהיר טולדנו), לפיה נדחתה בקשתו של המערער להגשת דו"חות מתוקנים, אך יחד עם זאת צוין שהבקשה מופנית "לנציבות מ"ה להחלטת הרפרנט" וכשתתקבל תשובתם יודיעו לו על כך.

♦ ביום 19.6.11 הוציא המשיב למערערים הודעות על שומות המס לכל השנים הנדונות, שתאמו לתיקונים שעשה המערער, כלומר הכנסות המערער והמערערת חושבו בנפרד בהתאם ליחס שהמערער הצהיר עליו, בעקבות כך נוצר החזר, והיתרה הוחזרה למערערים.

ביום 5.8.12 הוציא המשיב למערערים הודעות על שומות מס לפי מיטב השפיטה, בהן נעשה חישוב משותף של כל הכנסות המשרד לשנים הנדונות, ונקבע מחדש המס שעל המערערים לשלם, כשהוא כולל ריביות שחושבו מתום כל שנת מס וקנסות על אי הגשת הדו"חות במועד.

♦אין מחלוקת כי קיימת תלות של הכנסות המערערת בהכנסות המערער, וכי בהתאם להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 8114/09 משה מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון (להלן: "הלכת מלכיאלי") "יש לפרש את סעיף 66(ד) כקובע, כי בכל מקרה בו מתקיימת תלות בין הכנסות בני הזוג תחושב הכנסתם במשותף, אף אם גובה ההכנסה לא נבע משיקולי מס. המחוקק לא איפשר לנישומים להפריך את החזקה החלוטה שנקבעה בעניינם כאשר יש תלות בין הכנסותיהם, וזאת משיקולי יעילות אדמיניסטרטיבית של רשות המיסים ומשיקולי ודאות, יציבות ועקביות."

♦ המערערים טוענים שהמשיב הסכים לפיצול ההכנסות ולחישוב הנפרד, ולכן הוא מנוע מלחזור בו, והשומות המאוחרות שהוצאו להם נעשו שלא כדין. המשיב טוען, שלא הסכים לתוכן התיקונים, אלא לעצם הגשתם.

שנית, המערערים טוענים שהנימוק היחיד להוצאת השומות המאוחרות היתה ההלכה החדשה הלכת מיכאלי, וכי אין להחיל הלכה זו רטרואקטיבית על עניינם. המשיב טוען, שפסק דין מלכיאלי לא קבע הלכה חדשה, וגם אם ייקבע כך, ניתן להחילה  רטרואקטיבית על עניינם של המערערים.שלישית, המערערים טוענים שחישובי הריבית בשומות המאוחרות צריכים להעשות מיום קבלת ההחזרים לפי השומות הקודמות ולא מיום תום כל שנת מס, מאחר שהם שילמו את מלוא המס על פי הדו"חות המקוריים.

♦ המשיב טוען, כי חישוב הריבית מתום כל שנת מס מתאים להוראות פקודת מס הכנסה (להלן:"הפקודה").

♦ רביעית, המערערים טוענים כי המשיב לא היה מוסמך לחייב אותם בקנסות, מאחר והם הגישו את הדו"חות המקוריים במועד. המשיב טוען, כי הגשת הדו"חות המתוקנים מבטלת את הדו"חות המקוריים.

 המערערים מבקשים, לחילופין, כי המשיב יערוך להם חישוב לפי סעיף 66(ה) לפקודה (כנוסחו  במועדים הרלוונטיים), המביא לתוצאת מס מופחתת. המשיב טוען כי הוצע בעבר למערערים שייערך להם חישוב לפי סעיף 66(ה), אך הם דחו את ההצעה ובחרו למצות את הערעור, ולכן הם אינם זכאים לכך היום.

בימ"ש המחוזי בת"א, כבוד השופט יונה אטדגי:

♦ לעניין השאלה האם קיים הסכם, חובת ההוכחה הינה על המערערים, המערער סובר שקיים הסכם היות וניתנה החלטה לאשר הגשת הדוחות המתוקנים לאחר קיום התייעצות עם רפרנט, ואף בוצע החזר בהתאם. אך ביהמ"ש קיבל עמדת המשיב, כי מדובר בהסכמה להגשת דוחות מתוקנים בלבד, שכן השומה שיצאה בהתאם לדוחות הייתה שומת 00 (שומה עצמית) ולפי עדותה של סגנית פקיד השומה הוחלט לאשר הגשת הדוחות לפנים משורת הדין מתוך מודעות להליכים המתקיימים בבית המשפט העליון ולא בבחינת הסכמה לטענות המערער.

♦ לעניין הטענה לאי תחולה רטרואקטיבית של הלכת מלכיאלי, מציין ביהמ"ש כי ביהמ"ש העליון בבג"ץ 453/13  ליכטיק נ' רשות המסים, כבר קבע כי אין מדובר בהלכה חדשה, אלא בהשבת ההלכה על מכונה בעקבות פסיקות סותרות שניתנו בערכאת המחוזי. מסקנה זו מייתרת כמובן את הדיון בשאלה של החלה רטרואקטיבית של "הלכה חדשה" על ענין התלוי ועומד.

♦ עם זאת, בסוגיית הריבית קיבל ביהמ"ש את עמדת המערערים וקבע, כי אין הצדקה לחייב את המערערים בהפרשי הצמדה וריבית על הסכומים ששולמו למעשה, אלא רק על סכומי החזרי המס שבוצעו בעקבות השומות הראשונות וממועד כל החזר. גם בסוגיית הקנס קיבל ביהמ"ש את עמדת המערערים וקבע, כי מטרת הטלת הקנס היא להרתיע מפני אי הגשת דו"חות על הכנסות, המערערים הגישו דו"חות במועד, וגם בדוחות המתוקנים לא שינו את הנתונים בדבר ההכנסות, או נתונים אחרים רלבנטים, מלבד סוגיית החישוב הנפרד, ולכן אין זה ראוי להטיל עליהם קנס (במיוחד כשהדוחות המתוקנים הוגשו בהסכמת המשיב עקב אי בהירות משפטית דאז).

♦ לעניין סוגיית החישוב לפי סעיף 66(ה), הסוגיה לא נדונה ולא הוברר האם וכיצד המערערים מקיימים את התנאים הנדרשים באותו סעיף, יחד עם זאת קבע ביהמ"ש, כי  אם המערערים סבורים שהדבר עוד ניתן, יפנו בבקשה מתאימה למשיב שתידון לגופה.

תוצאה:

♦ הערעור על עצם השומות נדחה, ואילו הערעור על הריבית והקנסות התקבל, אין צו להוצאות.

ניתן ביום: 7.12.2016

ב"כ המערערים: עו"ד יגאל יהלומי
ב"כ המשיב: עו"ד רויטל בן-דוד, פרק' ת"א (אזרחי)