חשש מפני התיישנות שומות הביא למניעת עיכוב ביצוע בערעור מס

♦ עניין לנו בהחלטה על בקשה מטעם מנהל מע"מ רמלה (להלן: "המשיב") להוציא שומה לעמותת י.ע.ל.- אסף הרופא (להלן: "המערערת") לשנות המס 2009-2013 מחשש להתיישנות, מכוח הסמכות המסורה לבית המשפט בסעיף 64(ג) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: "החוק").

 

♦ המשיב החליט לשנות את סיווגה של המערערת מ-"מלכ"ר" ל-"עוסק". בתגובה, הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי (ת"א-יפו) על ההחלטה (להלן: "הערעור הראשון"). עובר להכרעה בערעור הראשון, הוציא המשיב שומת עסקאות למערערת, הנובעת משינוי הסיווג. על החלטה זו, הגישה המערערת ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי (להלן: "הערעור הנוסף") המבוסס, בין היתר, על הוראת סעיף 64(ג), לפיה הגשת ערעור על החלטה מסוג זה "תעכב את ביצועה של החלטת המנהל, זולת אם החליט בית המשפט אחרת".

 

בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת ד' קרת-מאיר קיבל חלקית את הערעור הנוסף וקבע, כי החלטת המשיב להוציא למערערת שומות, שעה שהערעור על שינוי הסיווג עודנו תלוי ועומד, נעשתה בחוסר סמכות וכי המשיב יכול היה לבקש אישור בית המשפט שדן בערעור הראשון, שרשאי להחליט אחרת לפי סעיף 64(ג) סיפא (להלן: "ההחלטה").  

המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלה האם בנסיבות המקרה דנן, על בית המשפט לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 64(ג) לחוק ולהורות "אחרת".

 

♦ טענתו המרכזית של המשיב היא שלאור ההחלטה יש להיעתר לבקשה ולהתיר לו להוציא למערערת שומות, כמבוקש, שכן אין סביר שאך בשל הגשת הערעור שבכותרת, תחלוף תקופת ההתיישנות באופן שהוא לא יהא רשאי בסופו של ההליך לגבות את המס המגיע אף אם יידחה הערעור. המשיב תמך יתדותיו, בין היתר, בנוסח סעיף 64(ג) המאפשר לבית המשפט לחרוג מהכלל בדבר עיכוב ביצוע ו"להורות אחרת" לפי שיקול דעתו וכן על ההחלטה לפיה המשיב יכול לבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף זה.

 

♦ המערערת טענה שיש לדחות את הבקשה על הסף ממספר טעמים: אין בית משפט רשאי להכריע בהליך התלוי ועומד בבית המשפט העליון; המשיב מושתק מלטעון בהליך זה טענות הפוכות מאלו שטען בהליך האחר; שיהוי קיצוני בהגשת הבקשה - 6 שנים לאחר הגשת הערעור הראשון.

 

♦ המערערת סברה כי יש לדחות את הבקשה גופא וזאת משום שהמשיב לא העלה נימוקים כבדי משקל המצדיקים סטייה מהוראת סעיף 64(ג) לחוק. על פי הטענה, הטעם של חשש מהתיישנות, הינו גנרי ולא ייחודי למקרה דנן.

 

 

♦ החליט להיעתר לבקשה בציינו שדחיית הבקשה עלולה להביא לתוצאה אבסורדית, לפיה אם יידחה הערעור, ותאושר החלטת המשיב לשנות את סיווג המערערת, תחלוף תקופת ההתיישנות ולא ניתן יהא עוד לגבות מהמערערת מס כדין, ביחס למועדים הרלוונטיים. בתוצאה אפשרית זו, יש משום פגיעה ממשית באינטרס הציבורי של גביית מס כדין. השאלה - האם על עוסק לשלם את המס הנדרש צריכה להיות מוכרעת מהותית לגופו של עניין ולא להיות תלויה במשך התארכות הליכי הערעור. מנגד, אם תתקבל הבקשה, ויותר למשיב להוציא למערערת שומות לתקופות המבוקשות – תוך עיכוב ביצוע גבייתן עד מתן החלטה בערעור שבכותרת – ותתקבל ההחלטה בדבר חובתה המהותית של המערערת לתשלום מס כדין, לא ייגרם למערערת כל נזק.

 

♦ בית המשפט הדגיש כי לא מצא ממש באף אחת מטענותיה של המערערת. בית המשפט ציין שאף על פי שממבט ראשון, שובה את הלב, טענת המערערת כי לאור טענת המשיב בבית המשפט העליון – לפיה הוא רשאי להוציא שומות ללא נטילת רשות מבית המשפט למרות שטרם נתקבלה החלטה בערעור הראשון - הוא מושתק מלעתור לקבלת רשות בית המשפט. עם זאת, בחינה מעמיקה של הטענה מובילה למסקנה שאין מדובר בסתירה וכי אין בעצם הגשת הערעור כדי למנוע מהמשיב, לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט. כן קבע בית המשפט כי הוא אינו שותף לטענת המערערת כי בעיתוי הגשת הבקשה יש משום שיהוי קיצוני וכי על המשיב היה להגיש את הבקשה סמוך למועד הגשת הערעור הראשון. בית המשפט הדגיש כי המועד הרלוונטי להגשת הבקשה הוא בסמוך לחלוף המועד להתיישנות. כך עשה המשיב ולא מצאתי בכך פגם כלשהו.

 

♦ אשר על כן, בית המשפט נעתר לבקשה והתיר למשיב, להוציא למערערת שומת עסקאות לשנים 2009-2013, תוך עיכוב ביצוע גבייתן, עד לקבלת פסק דין בבית המשפט העליון.

 

 ♦ הערעור נדחה המערערת תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח.