טענות חלופיות - בעקבות הלכת ועקנין

♦ טענת המערערים: המערער (עדיני) מכר לחברה בבעלותו, מניות של חברה בתמורה לכ- 96 מליון ₪. לטענת המערערים (2 ערעורי מס נפרדים של המערער עדיני ושל חברת עמיגב, אשר למען הנוחות הדיון בטענה המקדמית, נעשה ביחד), המשיב מציג שתי תשתיות עובדתיות שונות לביסוס כל שומה חלופית, דבר שאינו מותר על פי הלכת ועקנין (רע"א 11490/03 פקיד שומה ירושלים נ. ועקנין), ועל כן יש למחוק את הטענות המבוססות על תשתית עובדתית שונה. מצד אחד, כאשר מבקש המשיב לראות בעסקת מכר המניות עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, הוא מתייחס למכירת 2,009,994 מניות, ואילו לצורך טענת היות העסקה עסקה מלאכותית, מציב המשיב נתונים עובדתיים שונים לפיהם מדובר ב- 3,0330,357 מניות. המשיב מושתק בהשתק שיפוטי מלהעלות טענות עובדתיות סותרות באותו הליך.

♦ לטענת המשיב: ביהמ"ש העליון בעניין ועקנין ראה בעמדת המשיב שם, הזהה בעיקרה מבחינת מהותה לטענות המשיב בערעורים אילו, כעמדה המציגה טענות משפטיות חלופיות, בעוד התשתית העובדתית הוא הרווח שצמח מן העסקה. רווח זה אחד הוא. אם רווח זה מהווה תמורה בגין מכירת מניות או דיבידנד, אבחנה זו תהא במישור המשפטי. זאת ועוד, עסקה מלאכותית, עסקה היא אולם לצרכי מס ניתן להתעלם הימנה. משכך אין מניעה למשל, כי מחד יטען כי העסקה הינה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי ומאידך, כי יש להתעלם ממנה לצרכי מס ולראות את התמורה, כדיבידנד. באשר לשוני העובדתי באשר למספר המניות ובאשר לסכום הרווח, הרי שאין המדובר בשוני עובדתי, כי אם נגזרת של הוראות הפקודה השונות העומדות בבסיס כל אחת מהחלופות. השאלה היא כיצד יש לשום את העסקה שהניבה את אותה תמורה. שאלה זו היא שאלה משפטית.

בימ"ש מחוזי ת"א- כב' הש'  מ. אלטוביה:

♦ גם אם לשון בית המשפט שם לא מאבחנת בין רווח לבין תשלום, הרי שהכוונה היא, כי ההכנסה שצמחה היא הנתון העובדתי הטעון בחינה משפטית. על מנת לסווג את אותה הכנסה אל החלופה המיסוית הראויה, יש לבחון ממה נבעה אותה הכנסה. מלאכת סיווג ההכנסה, אינה יכולה להיעשות בראיית ההכנסה stand alone אלא מחייבת התחקות אחר אותו מקור ונסיבות הפקתו. נסיבות אלו באופן רגיל מעוגנות בעובדות: קיום יחסי עובד מעביד, הכנסה שוטפת או חד פעמית וכיוב'. מלאכת התחקות זו משלבת שאלות של משפט, אולם ניזונה בראש וראשונה מהתשתית העובדתית.

הגם שלכאורה אין הדברים מתיישבים עם תכלית תקנה 72(ב), מצא ביהמ"ש העליון, כי אין הדברים באים בגדר התקנה. בנוסף, החריג הקבוע בתקנה 72(ב) על פיו רשאי הטוען לעובדות סותרות, כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו, יכול שתהא הולמת בנסיבות בהן המשיב אכן אינו יודע כהוויתן את העובדות ומצהיר על כך, אך לשם כך עליו לשכנע, למשל, כי במהלך ההליך השומתי, לא הובאו לידיעתו כל העובדות אשר ביקש מהנישום.

ביהמ"ש קבע, שקובלת עמדת המשיב, כי השוני הלכאורי שבמספר המניות ובגובה ההכנסה, אינו בבחינת תשתית עובדתית סותרת. הסבר המשיב מהווה חלק משיקול הדעת הנתון בבחינה בערעור לגופו ואינו מעיד על ביסוס השומה על עובדות סותרות. השוני העובדתי במקרה זה אינו מהווה בסיס עובדתי סותר ולכל היותר מסלול הדיבידנד הוא בעל בסיס עובדתי רחב יותר.

♦ בהציגו מספר תזות באשר למהות הכלכלית, המשיב אינו מכריע בפועל מה היא המהות הכלכלית שהוא מאמין בה. בדרך זו, הוא מעביר את הצורך להכריע בשאלה, לפתחו של ביהמ"ש. מהות כלכלית היא אמת בחינה שזכתה למעמד על בפסיקת בית המשפט העליון בבואו לפרש את דיני המס. אין המדובר בהצגת חלופות משפטיות אפשריות למסכת עובדות מסוימת, אלא בהצגת תפיסת עולם פיסקאלית כלכלית באשר למהות העסקה הנתונה לשומה. אך בעניין זה, בית המשפט העליון התיר למשיב לאחוז בשתי מהויות מקבילות, למרות חוסר ההגינות לכאורה כלפי הנישום, וזאת גם למרות שהחלופה הנבחרת על ידי המשיב מבוססת על הגעה לתוצאת המס הגבוהה יותר. בית משפט זה מחויב ללכת בעקבות הלכה זו.

♦ התוצאה: הבקשה נדחית.