כיצד (לא) לסתור ראיות מפס"ד פלילי בערעור מס ?

♦ כנגד מר קובי דיבה (להלן: "המערער") הוגש כתב אישום, בגין עבירות שונות בקשר לשלושה עיסוקים שיוחסו למערער: ניכיון שיקים, הלוואות חוץ בנקאיות ופעילות כסוכן הימורים. במסגרת עסקת טיעון הורשע המערער על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן שכלל עבירות המתייחסות לשלושת העיסוקים האמורים. פקיד שומה היחידה הארצית לשומה (להלן: "המשיב") הוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה") לשנים 2007-2008 ולשנים 2009-2010 לאחר שהמערער לא דיווח על הכנסותיו מעיסוקיו האמורים. רק לאחר הגשת השומה לשנים 2009-2010 הגיש המערער דו"ח לשנת המס 2010 בלבד. הערעור דנן הוא על השומות הללו (שני ערעורים שאוחדו)בבקשה זו, שהוגשה לאחר הגשת תצהירי הצדדים, מבקש המשיב לצרף את הכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי ולהגישה כראיה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בה, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן : "פקודת הראיות").

 

♦ לטענת המשיב, יש להגביל את הדיון הנדון לשאלות שלא הוכרעו בהליך הפלילי בלבד. עוד נטען כי המערער אינו רשאי לסתור עובדות הכלולות בכתב האישום המתוקן, וזאת בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות. המשיב העיר כי התקנה הרלבנטית היא התקנה המקבילה, תקנה 10(ב) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1979.

 

♦ לטענת המערער, בערעורי מס המערער רשאי להביא גם ראיות שאינן קבילות במשפט אזרחי רגיל. המערער הסתמך בעניין זה על תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), תשל"ו-1976. יש לציין כי המערער בתגובתו לא התנגד להגשת הכרעת הדין כראיה.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי הראיות הבלתי קבילות שהגשתן לבית המשפט "הוכשרה" על ידי תקנה 10(ב) האמורה הן אלה ששימשו את פקיד השומה לצורך השומה שהוציא ואלה שימשו את הנישום לצורך הדו"ח שהוגש על ידו (וכן לצורך השמעת טענותיו בדבר הגדלת השומה, לפי סעיף 147(ג) לפקודת מס הכנסה), ולכך בלבד, וזאת משום הצורך, עליו הצביע בעבר בית המשפט העליון, כי בפני בית המשפט הדן בערעור על השומה תעמוד אותה תמונה ויוצגו אותם מסמכים ששימשו את פקיד השומה, לצורך הפקת השומה מזה, ואת הנישום לצורך הפקת הדו"ח מזה. תקנה 10(ב) לא נועדה לבטל כליל

 

את דיני וכללי הראיות בדבר קבילות ראיות, בכלל, ובוודאי שהיא לא נועדה לביטולה של הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות בפרט, ביחס לערעורי מס. המערער הגיש דו"ח לשנת 2010 בלבד (וגם זאת רק לאחר הוצאת השומות לשנים 2009-2010), ותצהירו לא התייחס בכלל לשנים 2008-2009. גם ביחס לשנת 2010 המערער לא טען כי הראיות שהוא מבקש להגיש לגביה הוצגו על ידו במסגרת הדו"ח שהגיש. כיוון שכך, ומאחר והמערער לא ביקש את רשותו של בית המשפט הנכבד להגיש ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, קבע בית המשפט הנכבד כי המערער מנוע מלהציג כל ראיה הסותרת את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי, ומאחר שפסק הדין התבסס על הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, הרי שהוא מנוע מלהציג כל ראיה הסותרת את העובדות שפורטו לגביו בכתב האישום המתוקן, כולל הרווחים שהפיק מעיסוקיו האמורים, שיעור הריבית שגבה במסגרת אותם עיסוקים וכיו"ב. למרות זאת, לא מצא בית המשפט הנכבד לנכון להורות על מחיקת חלקים מתצהירו של המערער, הסותרים לכאורה את הממצאים והמסקנות העולים מכתב האישום המתוקן, משום, שלמעשה אין מדובר באותם חלקים בראיות ממש, אלא בטענות כלליות, וכן משום שמחיקת אותם חלקים תפגום ברצף הדברים המפורטים בתצהיר ותגרום כמעט למחיקתו כליל. בית המשפט הנכבד הוסיף כי די בקביעה האמורה לעיל, והצדדים יוכלו לפעול לפיה בשלב ההוכחות ולהתייחס אליה בסיכומיהם, והיא בוודאי תבוא לידי ביטוי בפסק הדין שיינתן בסוף.

 

 

♦ הערעור נדחה.