לאחר תיקון התקנה - לא יוסף המע"מ לשכ"ט ולא ייפסק

 ♦ התובע עתר למתן פס"ד בהיעדר הגנה. באותו היום ניתנה החלטתי הבאה: "מאשר המסירה. יש להמציא פס"ד לחתימה ללא רכיב המע"מ, ובהתאם לתקנה 512 לתקנות  סד"א (לאחר תיקונה)."
 

♦ להחלטה הנ"ל התובע טען, כי סכום שכר טרחת עוה"ד צריך לכלול בתוכו את סכום המע"מ, וזאת מהטעמים הבאים: תקנה 512 (א) קובעת: "לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי) ..." מכאן, ששכר מינימלי הינו סכום המוגדר בתעריף בצירוף המע"מ.
♦ לטענת התובע, פרשנות זו מתיישבת גם עם דברי ההסבר לתיקון התקנה. התובע מציין, כי מחוקק המשנה השתמש במונח "הסכום הכולל" והמסקנה המתבקשת הינה, כי הסכום הינו הסכום הכולל מע"מ בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ, שעליו לא יפסק מע"מ שוב.
עוד לטענת התובע, תיקון התקנה נועד למנוע מצב בו הנתבע ישלם כפל מע"מ, בשים לב לכך שסכום השווה לרכיב המע"מ, כבר חושב ונכלל במסגרת שכר הטרחה שנקבע. התובע מוסיף, כי בענייננו גם לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את הפחתת שכר טרחת ב"כ התובע, אשר בפועל הופחת, שכן סכום המע"מ לא נפסק. בנוסף לטענתו, ברור כי תיקון התקנה לא נועד לפגוע פגיעה מהותית בסכום שכר הטרחה כשלעצמו (שהרי עוה"ד צריכים לשלם מע"מ על הכנסתם), ומכאן שאם הסכום הכולל לא יכלול מע"מ, יוצא ששכר הטרחה שיפסק הינו נמוך משכר הטרחה אליו התכוון המחוקק, דבר שניתן לעשותו רק מטעמים מיוחדים (בהתאם להוראות התקנה).

ביהמ"ש השלום בת"א כבוד הרשם  עמיעד רט:

♦ ביהמ"ש קבע, כי לשון התקנה ברורה. מעיקרא טרם התיקון - יוסף מע"מ לשכ"ט, ובסופו של דבר לאחר התיקון - לא יוסף המע"מ ואף לא ייפסק.

♦ ביהמ"ש ציין, כי הטענה בדבר האפשרות לפרש את לשון התקנה באופן שסכום  שכ"ט ייפסק ככולל בתוכו את סכום המע"מ, ולשון התקנה תקוים באופן שבעת פסיקת שכ"ט לא יצוין, כי הסכום כולל מע"מ ולא יאמר, כי לסכום זה יש להוסיף מע"מ. בפרשנות זו, יהלכו התקנה והכללים שניהם יחדיו.

♦ ביהמ"ש הוסיף וציין, כי בפרשת מגדל: "ראשית לכול, נעשה כמיטבנו ליישב את הנורמות זו עם זו, ננסה ולו במאמץ לשלב את ידי השתיים זו בזו ולהכניסן תחת חופה אחת. ואף נצא מגדרנו להשלים בין הצרות לכאורה. וכך נאמר אל עצמנו: משלא ביטל המחוקק את הנורמה במפורש, חזקה עליו שביקש כי גם נורמה של אתמול גם נורמה של היום ישלטו בנו, זו בצד זו. ואם זו הייתה כוונתו לכאורה - נעשה אנו כמיטבנו להוציאה מן הכוח אל הפועל על דרך הפרשנות, ולו באורח דחוק". 
 

♦ לדעת ביהמ"ש טענה זו אינה הולמת את לשון התקנה כפשוטה ודרישת אילוצה עד כדי עיוותה – לא מתקבלת.
לדעת ביהמ"ש, פעמים רבות דורש הצד המפסיד מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ. אין בסיס לדרישה זו, שכן אין המדובר בעסקה החייבת במע"מ, אלא בהחזר הוצאות לצד הזוכה. אלא שלמרות שאין ספק בדבר פרשנות ראויה זו, מתנהלים מעת לעת הליכים משפטיים מיותרים בבתי המשפט בסוגיה זו של דרישת חשבונית. בנוסף, התעורר קושי בנוגע לפסיקת מע"מ כאשר המדינה היא הצד הזוכה. המדינה, בדומה למלכ"רים ולרשויות מקומיות, חייבת במס שכר ולא במע"מ. כאשר המדינה שוכרת את שירותיו של עורך דין פרטי, דינה כדין כל מתדיין אחר, ואילו כאשר המדינה מיוצגת על ידי אחד מעובדיה, אין היא מחויבת במע"מ בגין העסקתו אלא במס שכר.
♦ ביהמ"ש ציין, כי טענה נוספת לעניין תקנה 512(ג) היא שאין מקום להוספת רכיב המע"מ כאשר הזוכה במשפט הוא גוף שרשאי לקזז את מס התשומות שכלול בחשבונית שהוצאה לו ע"י בא כוחו. במקרים אלו, אם יקבל הזוכה את סכום המע"מ מהצד המפסיד, הרי, שלמעשה הוא יקבל רכיב זה פעמיים. בנסיבות אלה, ועל מנת להביא לפתרון הקשיים שתוארו, מוצע לקבוע באופן ברור, כי כאשר בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה, יהיה זה הסכום הכולל, ועליו לא ייווסף סכום מע"מ.

♦ ביהמ"ש, התייחס לטענת התובע, באשר לסיפא של דברי ההסבר, לפיהם, הרי נוכח תוכנם ומהותם של דברי ההסבר, אין לפרש את המילים "הסכום הכולל" כסכום שכולל מע"מ אלא "כסכום היחיד" אשר מהווה את כלל התשלום שיש לשלמו כשכ"ט, ואשר עליו לא יווסף מע"מ.

התוצאה:

♦ הבקשה נדחתה.
 
ניתנה ביום 11.02.11