לא ניתן לערער על שומה שהתיישנה בשל אי עדכון כתובת הנישום

♦ בשנת 2005 ערך רו"ח אמין עמאר עבור המערער דוחות לשנים 1999-2002. ביום 3.12.2014, פנה המערער אל רו"ח אסף אפרתי (להלן: אפרתי), בבקשה שטפל עבורו בענייניו לשם חזרתו לישראל. לאחר בדיקה ברשות המיסים יידע אפרתי את המערער על שומת 03 (לפי מיטב השפיטה) בגין השומה משנת המס של 1998 (המדובר בחוב בסך של 9,646,240 ₪, המורכב מקרן בסך 2,923,593 ₪, הצמדה בסך של 985,907 ₪, ריבית בסך 2,586,480 ₪, וקנסות בסך של 3,150,250 ₪).

 

♦ השומה מורכבת משני חלקים:

א. חלק האופרטיבי שבו נכתב מה סכום המס שנדרש לשלמו. החלק האופרטיבי מוזן למחשבי שע"מ ונשלח על ידי שע"מ לנישום.

ב. החלק השני הוא הסבר פקיד השומה בדבר הנימוקים שהובילו אותו לקביעת השומה, כפי שנקבעה. "נימוקי השומה" נשלחים על ידי פקיד השומה לנישום.

במקרה דנן, החלק האופרטיבי של השומה שודר למחשבי שע"מ ב-31.8.2003. אך מפאת חלוף הזמן (12 שנה) אין למשיב ראיה אודות שליחת נימוקי השומה למערער, מה שכן ניתן היה לראות זהו העתק מסמך נימוקי השומה שהודפס ב- 2005 והוא אינו רלבנטי לענייננו לאור חזקת התקינות.

בינואר 2015, שלח המערער באמצעות מייצגו רו"ח אפרתי הודעת השגה על השומה, ההשגה נדחתה על הסף. המשיב אף סירב לבקשת המערער להאריך את המועד להגשת ההשגה. לאור אי רישום ההשגה הוגש הערעור.

 

♦ השאלות שנדונו בערעור:

1. השגה- האם היה על המשיב לקבל את השגתו של המערער על השומה למרות הזמן הרב שעבר?

2. טענת התיישנות- בתיק זה שני הצדדים טענו להתיישנות כל אחד מנימוקיו הוא: מצד אחד המערער טען להתיישנות השומה עקב אי קבלת נימוקי השומה במועד. המשיב מצד שני טען, כי מפאת חלוף הזמן התיק בוער, וכמו כן השומה התיישנה והפכה חלוטה מבלי שהמערער נקט בהליכים הקבועים בחוק.

 

♦ ראשית, בהתאם להוראות סעיף 150 לפקודת מס הכנסה היה על פקיד השומה להיעתר לבקשה ולהאריך את מועד להגשת ההשגה, לדידו כי עצם היותו בחו"ל במועד שנועד להגשת ההשגה, לא ידע הוא כלל השומה שהוצאה, היא עילה סבירה לאיחור בהגשתה. אי קבלת ההשגה אינה סבירה ופוגעת בו פגיעה שאינה הוגנת.
 

♦ שנית, טען המערער, כיהשומה התיישנה מכיוון שנקבעה באיחור רב ולכן היא בטלה, המערער נשען על סעיף 145(א)(2) לפקודה הקובע את לוחות הזמנים, לטענתו עברו שלוש השנים הקבועות בסעיף זה ולפיכך למשיב אין סמכות לגבות את הכספים שנקבעו בשומה. זאת לאור העובדה שבתיק השומה אין כל תיעוד בדבר המצאה למערער כדין של הודעת השומה המקורית. כמו כן לטענתו, בנימוקי השומה הדבר היחידי שנמצא הינו הדפס בתאריך 26.5.2005. המערער טען, כי מדובר במחדל הזועק לשמיים, אי אפשר לשאת תוצאה שבה הרשות המנהלית תגדע את כל מקור חיו ונכסים כאשר אין לה כלל אסמכתא המראה כי פעלה על פי דין.

 

 ♦בהתייחס לטענה הראשונה: ביהמ"ש קבע, כי אין כל פגם בשיקול דעתו של המשיב כאשר סרב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה, נוכח העובדה שהמערער לא גר בכתובת אותה מסר למשיב ככתובתו, בנסיבות העניין היה עליו לבדוק מה עלה בגורל הדו"ח והאם הוצאה שומה בגינו, המערער בחר תוך עצימת עיניים שלא לבדוק מה ארע לדו"ח 1998, ובה בעת להגיש דוחות ל-1999-2002. 

ביהמ"ש קבע, כי המשיב היה רשאי לבער את החומר בהתאם להוראות סעיף 4 בחלק ב' לתקנות הארכיונים (בעיור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות מקומיות), תשמ"ו- 1986 (להלן: "תקנות הארכיונים), בית המשפט קיבל את עמדת המשיב אשר לא יכול היה לדון בהשגה לגופו של עניין, מאחר שתיקו של המערער בוער. בימ"ש קבע, כי השגה זו בחלוף 12 שנים מאז הוצאת השומה, גורמת למשיב נזק ראייתי של ממש מאחר ואין לו כל יכולת להתגונן בפני טענות המערער.
 

 ♦בהתייחס לטענה השנייה: ביהמ"ש מציין, כי אין עוררים שאין בתיק אסמכתא בכתב לעניין משלוח של נימוקי השומה, אך בעניין זה נשמעו שתי עדויות, האחת של גב' יעל חיים המשמשת כמנהלת תחום ורכזת אצל המשיב, והשנייה של מר משה קיסר עובד לשעבר של המשיב אשר הסביר שנימוקי השומה נשלחים לנישום מיד לאחר שידור השומה במערכת השע"מ.
 

 ♦ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות של המערער בזוקפו לזכותו של המשיב את "חזקת התקינות המנהלית", לפיה הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל המערער הטוען לאי- תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה.  

לאור האמור קבע ביהמ"ש, כי אין פגם בשיקול דעתו של המשיב כאשר הוא סירב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה. משכך קבע ביהמ"ש שלא ניתן לערער על השומה מ- 1998 והיא שרירה וקיימת.

הערעור נדחה. על המערער הוטלו 25,000 ₪ הוצאות לטובת המשיב.