מהו מקום מגורים ביחס להטבת מס?

♦ פסה"ד עוסק בשני ערעורי מס הכנסה: באחד נדון סירוב המשיב לקבל את טענת המערערים, כי מקום מגוריהם בשנות המס 1996 עד 1998 היה בקריית שמונה ולהעניק להם הנחה ממס בגין היותם תושבי העיר, בערעור השני, המתייחס לשנות המס 1999-2000, נדונה שומה העוסקת בחיוב מס בגין תוספת מחזור בעסק של המערערת, תאום הוצאה בלתי סבירה בעסק; חישוב מאוחד ותושבות המערערים בקרית שמונה.

 

♦ המערער עבד כשכיר חברה במגדל העמק. המערערת הקימה בשנת 99' חברה להפצת עיתונים בצפון. עד אז עבדה המערערת כשכירה בחברה אחרת להפצת עיתונים.

 

 

♦ לעניין התושבות - ס' 11[ב][2] לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובע, כי מי שהיה במשך כל שנת המס תושב קרית שמונה, זכאי באותה שנה לזיכוי ממס בשיעור של 25% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית עד לסכום של 197,040 ₪. ס' 11[א] לפקודה קובע, כי "תושב" ביישוב מסוים הוא יחיד שמרכז חייו באותו יישוב. ס' 11 לפקודה אינו מדבר רק במי ש"מתגורר" בקרית שמונה אלא במי שמרכז חייו הוא בעיר הזו. ביהמ"ש מסביר, כי מגורים הוא עניין טכני; מרכז חיים הוא עניין ערכי אובייקטיבי - הוא צריך להתייחס למירב הזיקות האפשריות בין אדם למקום מגוריו.

 

 

♦ מוסיף ביהמ"ש, כי אומנם הזיקה הנפשית היא יסוד חשוב אך אין היא העיקר. מסקנה זו מושתתת בעיקר על מה שעולה מהפרטים האובייקטיביים הנוגעים לחיי המערערים. המבחנים הקובעים לעניין התושבות הם מבחנים אובייקטיבים שאינם תלויים בדבר, הנובעים מפעולות שנעשו בדרך הרגילה ועל דרך השגרה. אפילו נניח, כי המערערת הוכיחה שהיתה פעילה בעסק שלה, אין הזיקה הבודדת הזו הופכת את קרית שמונה למקום בו נמצא מרכז חיי המערערת, שלא לדבר שזיקה זו אינה קשורה למערער. למערערים היו זיקות רבות וחזקות לקרית אתא באופן שמסיר את האפשרות שמרכז חייהם עד שנת 2000 היה בקרית שמונה.

 

♦ התוצאה היא, שהמערערים לא הוכיחו, כי מרכז חייהם בשנות המס 1996-יולי 2000 היה בקריית שמונה. לאור זאת קובע ביהמ"ש, כי אין הם זכאים להטבת מס מכח סעיף 11 לפקודה ולעניין זה הערעור נדחה.

♦ לעניין מחזור עסקאות הגבוה מהמחזור עליו דיווחה המערערת - השומה הוצאה אך ורק על יסוד הפער בין דיווחי המפיצים, מבלי שפקיד השומה יבדוק ממה נוצר הפער ומבלי שיפרט את החשבוניות המרכיבות את הסכומים. השומה בפריט זה אינה לפי מיטב השפיטה והיא מתבטלת.

 

♦ תיאום הוצאות בגין שכר עבודה - טענת המערערת, כי העובדות והראיות שנכללו בתצהירה כבדות משקל ולדעתה עמדה בנטל להוכיח את אמיתות הוצאות שכר העבודה שדרשה, התקבלה. עתה, על המשיב להוכיח את טענתו, כי ההוצאה בגין שכר עבודה היתה מופרזת. אכן, הבדיקה שעשה המפקח היתה שטחית וסתמית. המערערת אמנם לא שיתפה פעולה בשלב הדיון בהשגה מה שהביא להוצאת שומה בחפזון סמוך לתקופת ההתיישנות, אולם אין הדבר מצדיק שהשומה תהיה בלתי מבוססת ואין בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה על שכם הנישום. הערעור מתקבל בנקודה זו.

 

♦ לעניין חישוב המאוחד – לאור הסכמת ב"כ המשיב לקבלת הערעור בנקודה זו, קובע ביהמ"ש, כי החישוב יהיה נפרד.

 

♦ הערעור ביחס לתושבות המערערים נדחה וביחס ליתר הטענות מתקבל.