מחיקת כתב אישום בשל אי מתן זכות שימוע

♦ הנאשמים מבקשים מבית משפט השלום בנצרת (כב' הש' כ. תאופיק) למחוק את כתב האישום שהוגש נגדם, כשבפיהם שלוש טענות עיקריות:

ראשית, באשר לעבירות המתייחסות לאי הגשת דו"ח בשנים 1999-2001, הנאשמים 2 ו-3 כבר נדונו והורשעו בגינן במסגרת תיק אחר (ת.פ. 2106/03).

שנית, במסגרת ההליך הקודם לא טרחה המאשימה לציין את דבר קיומו של תיק נוסף, ובכך מנעה מן הנאשמים את האפשרות לבקש את צירוף התיקים. מחדל זה מצד המאשימה מקים לנאשמים, לגישתם, טענה של הגנה מן הצדק המובילה לתוצאה של מחיקת כתב האישום, וזאת במיוחד כאשר מפעולות המאשימה עולה תחושה של רצון לנקום בנאשמים.

שלישית, זכות השימוע המוקנית לנאשמים מכח סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), קופחה. הנאשם 4 טוען כי אף עובר לחקיקתו של סעיף 60א הנ"ל נהגה המאשימה ליתן זכות שימוע לרואי-חשבון ועורכי-דין שנחשדו בעבירות לפי חוקי המס, אלא שהיא לא נהגה עימו, רואה חשבון במקצועו, כפי שנהגה עם דומיו.

 

♦ בית המשפט דוחה את שתי הטענות הראשונות ומבקש להתייחס לשאלה האם אי מתן זכות שימוע לנאשמים מובילה, במקרה הנדון, לביטול או מחיקה של כתב האישום?

 

♦ הדיון בסוגיה זו מתחיל בשאלה מהו "המועד הקובע" ביחס להחלת חובת היידוע של רשויות התביעה, ולהחלת זכות הטיעון של חשודים אל מול רשויות התביעה טרם הגשת כתב אישום – האם זהו המועד בו עבר חומר החקירה מידי הרשות החוקרת לידי רשות התביעה, או שמא יש להחמיר ולקבוע כי המועד הקובע הוא מועד הגשת כתב האישום, כך שבכל התיקים שבהם לא הוגש כתב אישום עובר ליום 1.1.03 (עת הוחל סעיף 60א), ושהעבירות הנחקרות בהם הן מסוג פשע, קמה החובה ליידע את החשודים בדבר קבלת חומר חקירה בעניינם.

לשון הסעיף "סובלת" את שתי האפשרויות המתוארות. בעניין זה בית המשפט אינו מסכים לדבריה של כבוד השופטת ח. כוחן בת.פ. (ת"א) 5900/05, לפיהם "... המועד הקובע, אותו קבע המחוקק בלשון מפורשת, הנו מועד העברת חומר החקירה לרשות התביעה...". עיון בסעיף מלמד, כי הוא אינו קושר בין מועד העברת חומר החקירה לחובת היידוע, ושהשימוש בביטוי "חומר חקירה" נועד לציין, כי החובה מוטלת על הרשות אליה הועבר חומר זה. הניסוח מדגיש, כי קיימות בישראל מספר רשויות שלהן סמכות תביעה, ואין בו ללמד כי חובת היידוע חלה רק במקרים שבהם הועבר חומר החקירה לאחר יום 1.1.03.

 

♦ במקרה מסוג זה, כאשר לשון החוק אינה מפרשת דבר ביחס לפירוש העדיף, ראוי לנקוט בגישה המעניקה תחולה רחבה לזכויות החשודים, וזאת בכל מקום שבו המחוקק לא סייג את הזכות. יחד עם זאת, יש לזכור, כי סעיף 60א(ד) לחסד"פ, אשר קובע את זכויות הטיעון המוקנית לחשודים, נכנס לתוקפו רק ביום 1.1.05, ולמעשה לא הייתה משמעות אמיתית לחובת היידוע לפי מועד כניסתו לתוקף של סעיף 60א(ד) הנ"ל.

במקרה הנדון הוגש כתב האישום ביום 15.3.05, ולפיכך יש לקבוע כי קמה למאשימה החובה להודיע לנאשמים על קיומו של חומר חקירה, וכן, כי קמה לנאשמים זכות לשטוח טיעוניהם לפני המאשימה בטרם תתקבל החלטה האם להגיש כתב אישום נגדם. ביחס לכך ניתן להניח כי יישום הוראות החוק היה מונע הגשת כתב אישום בעבירות שבגינן נשפטו והורשעו חלק מן הנאשמים, כמפורט.

 

♦ מהי, אם כן, תרופה הראויה בגין הפרת חובת היידוע ואי מתן זכות טיעון לנאשמים? על-פי גישה אחת המחדל של אי קיום שימוע אינו עולה כדי פגם המצדיק את ביטול כתב האישום, וזאת כאשר אין חשש ממשי כי הגנת הנאשמים קופחה עקב אותו מחדל. גישה זו מבכרת עריכת שימוע מאוחר כאשר כתב האישום תלוי ועמוד לפני בית המשפט, בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית המקובלת במשפט המנהלי.

 

♦ על-פי גישה אחרת, שהיא הגישה הראויה, עריכת שימוע בדיעבד, כאשר כתב האישום תלוי ועומד היא אמנם אפשרית אך אינה רצויה.

 

♦ למרות שבהליכים מנהליים אחרים נעשה לא פעם שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, הרי שיישומה בהליכים פליליים, ובהתאם נשללה מן הנאשמים זכות הטיעון, יש בה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 60א(ד) לחסד"פ. תכלית ההוראה בחסד"פ, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק המקורית, היא במניעת המעבר של אדם ממעמד של "חשוד" למעמד של "נאשם" בטרם ניתנה לו ההזדמנות להשמיע דבריו, וזאת מתוך הכרה בכך "שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור" (ה"ח 2802, התשנ"ט, עמ' 376). השלמה עם מצב שבו רשויות התביעה אינן ממלאות אחר חובת היידוע ואינן עומדות על יישום זכות הטיעון במועד, יש בה משום רמיסת הוראות החוק ברגל גסה והבעת זלזול כלפי זכויותיהם של חשודים. כך, גם קביעה המאפשרת ביצוע שימוע מאוחר, תוך הותרת כתב האישום על כנו, היא קביעה אשר אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, ומאפשרות את שינוי המעמד ללא שניתנה זכות טיעון כנדרש. מכאן, שהפעלת דוקטרינת הבטלות היחסית אינה מביאה לריפוי הפגם שדבק בפעולות המאשימה. על מנת לרפא את הפגם יש צורך להסיר את "מדי" הנאשמים מעל החשודים, ולאפשר את השימוע כאשר "עננת כתב האישום" אינה מרחפת מעל ראשם.

 

♦ ביהמ"ש מורה על מחיקת כתב האישום.

 

ב"כ הנאשמים: עו"ד דחדולי.