מכירת מוניטין

♦ המערער פעל עד לשנת 1997 כיועץ מס. ביום 26.11.97 נחתם בינו לבין שכנו, רואה חשבון דן סרנת, הסכם (להלן: "ההסכם"), לפיו התחייב המערער לחדול מלעסוק כיועץ מס עצמאי החל מיום 1.1.98, להעביר את "המוניטין וחוג הלקוחות" שלו לרו"ח סרנת ולהצטרף כעובד שכיר למשרד סרנת. סוכם כי במסגרת עבודתו כשכיר יעבוד המערער הן על תיקי הלקוחות שהיו קשורים אליו כעצמאי והן על לקוחות חדשים, זאת, לפי שיקול דעתו של רו"ח סרנת. עוד נקבע בהסכם, כי תמורת ההתחייבות של המערער ישלם סרנת למערער בכל אחת משלוש השנים 1998, 1999 ו-2000, בנוסף לשכרו החודשי עבור עבודתו כשכיר, תשלום שנתי בשיעור של 28.33% מסכום ההכנסות שישלמו בפועל באותן שנים הלקוחות שהיו קשורים עם המערער לפני ההסכם. בנוסף, ההסכם קובע כי משך כל תקופת עבודתו עבור סרנת, לא יעבוד המערער בתחום מקצועו כיועץ מס בפרט ובתחום החשבונאות בכלל עבור כל גורם אחר מלבד סרנת, וכן לא יעסוק בתחומים אלה בכל אזור חיוג 02 (לרבות בית שמש, מעלה אדומים, מבשרת ציון), בתקופת שלוש השנים שלאחר הפסקת עבודתו אצל סרנת עבור לקוחות המנויים בנספח להסכם (פרט לשניים שצויינו), אשר נמנו עם לקוחות סרנת בתקופה שלאחר ההסכם, וכן שנתיים לפניה ולאחריה.

 

♦ המערער לא דיווח כלל על העסקה ואף לא שילם מקדמה בגין רווח הון, כהוראת סעיף 91(ד)(1) לפקודה, אף כי אין חולק כי המערער קיבל מסרנת, מכח ההסכם האמור פרט לשכר עבודה, סך 72,372 ש"ח בשנת 1999, סכום שדווח ע"י רו"ח ב-1999 כשכר עבודה. המערער גם לא דיווח בשנת 1999 על הכנסה ממשכורת בסך 3,396 ש"ח בגין עבודתו במעדניית שער דוד בע"מ ועל הכנסה מעסק בסך 2,000 ש"ח, על פי חשבונית שהונפקה על ידו בגין הכנסה שקיבל מ"כתריאל".

בשנת המס 2000 המערער קיבל לידיו סכום של 84,731 ש"ח על פי הסכם פשרה שנחתם בינו לבין רו"ח סרנת במסגרת הליך משפטי, ובדו"ח לשנת 2000 דיווח המערער על הכנסה זו כמוניטין. המערער גם לא דיווח בשנת 2000 על משכורת בסכום של 14,980 ש"ח אשר קיבל ממעדניית "שער דוד", וגם לא דיווח על הכנסה בסך 18,402 ש"ח שהתקבלה ממטה הליכוד, מהנהלת חשבונות ומהדרכת טיולים.

 

 

♦ המחלוקת הנוגעת למכר מוניטין אינה מחלוקת האם עסקת המכר היא מלאכותית או לא, אלא מדובר בשאלת סיווגה הנכון של העיסקה על פי המהות הכלכלית האמיתית, שאינה בהכרח זהה ללבוש החיצוני שניתן לה בהסכם. בסוגיית סיווג העסקה אין מחלוקת שהנטל על המערער, שהוא בבחינת המוציא מחברו.

 

♦ על פי המתואר לעיל, ההסכם התייחס מפורשות ל"מכר מוניטין וחוג לקוחות". הפסיקה (ע"א 175/79 מנהל מס שבח מקרקעין נ' אביבית בע"מ) קבעה באופן עקבי כי "כאשר נדרש בית המשפט לטפל בשאלת חבות העסקה במס, המונחים בהם השתמשו הצדדים להסכם והלבוש שבו הם הלבישו את ההסכם מהווים ראיה לכאורית על טיב תוכנו ולא יותר מזה". לכן, אין בעובדה שההסכם התייחס למכירת מוניטין כדי להכריע בשאלת מהות העסקה לעניין הלשון שננקטה בהסכם, למרות שהקונה, רואה החשבון סרנת, הכחיש את הטענה שרכש מוניטין. ובמכתב ששלח אל פקיד השומה, טען סרנת:"טענת נאנס כאילו רכשתי ממנו מוניטין מגוחכת ולו רק מן הטיעון הפשוט שמשרדו לא רק שלא היה לו מוניטין, אלא עמד בפני קריסה.

♦ אין כבוד בית המשפט סבור שיש ליתן משקל של ממש לתגובתו האמורה של סרנת, מה גם שהאינטרס המיסויי שלו עולה בקנה אחד עם הטענה במכתב. מכל מקום, כבר נאמר כי הלשון אינה מכריעה, ולכן אין חשיבות רבה ללשון העסקה, וגם לא לטענת הנגד של סרנת.

 

♦ להוכחת המוניטין המערער נשען אך ורק על הערכתו העצמית. לדבריו, הוא יודע שהוא טוב כי החמיאו לו ויש לו הערכה עצמית גבוהה. ברם, ברי שאין מדובר בהערכה אובייקטיבית, אלא בהערכה עצמית. המערער לא העיד אחד מלקוחותיו, ואף לא העיד את רו"ח סרנת. לא ניתן להסתפק בהוכחה מעין זו. כתוצאה מכך, קבעה כב' השופטת כי המערער לא עמד בחובת ההוכחה כי אכן היה מוניטין למערער והוא הוא שנמכר.

 

♦ היות וממילא המערער נשאר לעבוד במסגרת החדשה ולשרת את הלקוחות, לא היה צורך לסרנת לשלם עבור המוניטין, שהוא, כאמור, הכח המושך את הלקוחות. ולכן, בהעדר היפרדות אין להכיר במכירת המוניטין.

 

♦ ביתר היבטי המחלוקת ולגבי ההכנסות הלא מדווחות, המערער לא הביא כל הוכחות לסתירת טענות המשיב ולכן השופטת קיבלה את קביעות המשיב ככתבן וכלשונן. 

 

♦ הערעור נדחה.