מרוץ סמכויות גם ברשות המיסים בין מ"ה למיסוי מקרקעין

♦ המערערת, חברה רשומה בישראל, חכרה החל משנת 1951 מקרקעין באזור נמל חיפה לשם הקמת ממגורות לתבואות. תקופת החכירה של המקרקעין הסתיימה ביום 1.2.03. עם סיום תקופת החכירה הוחזרה החזקה במקרקעין למדינה, והמדינה נדרשה לשלם תמורה עבור המבנים שנבנו במשך השנים על ידי המערערת והציוד שהותקן בהם. המדינה תשלם למערערת סך של 61,866,000 ש"ח ששולמו למערערת במהלך שנת 2006. המערערת סברה כי תשלום התמורה מהווה עסקה של מכירת "זכות במקרקעין" במובן חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג 1963 ועל כן דיווחה על העסקה למנהל מיסוי מקרקעין. מנהל מיסוי מקרקעין קבע כי החזרת הנכסים בתום תקופת החכירה למינהל אינה מכירה של "זכות במקרקעין". על החלטת המנהל הגישה המערערת ערר לוועדת הערר. במקביל לדיונים בפני ועדת הערר, קבע פקיד השומה כי יש לראות בתמורה שקיבלה המערערת כרווח הון החייב במס על פי חלק ה' לפקודת מס הכנסה. ביום 4.11.10 הוצאו למערערת שומות בצווים על ידי פקיד השומה. לשנת 2005 רווח הון בסך של 15,147,004 ש"ח והכנסה מעסק בסך של 5,571,713 ש"ח. לשנת 2006   רווח הון בסך 174,634 ש"ח והכנסה מעסק בסך של 5,494,345 ש"ח. לשנת 2007   רווח הון בסך של 407,209 ש"ח והכנסה מעסק בסך של 8,772,422 ש"ח. על שומות אלו הגישה המערערת את הערעור הנוכחי.

♦ טענת המערערת, כי דין השומות להתבטל משני טעמים; האחד, השומות הוגשו לאחר שחלף המועד הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודת. השני, החלטת ועדת הערר לפיה התמורה בהחזרת הנכסים למינהל הינה מכירה של זכות במקרקעין, מהווה "מעשה בית דין" המחייב גם את פקיד השומה. בשים לב לטענות אלו עתרה המערערת להורות כי דין השומות בצו להתבטל, דהיינו כי יש לקבל את הערעור על הסף. על פסק הדין הסופי של הוועדה הגיש מנהל מיסוי מקרקעין ערעור לבית המשפט העליון. ערעור זה טרם נדון.

 ♦טענת המשיב, סבור כי את התמורה שקבלה המערערת בעת החזרת הנכסים למינהל יש לשום על פי חלק ה' לפקודה בהיותה "רווח הון". המערערת הגישה דו"ח על הכנסות ביום 5.12.06 שבו לא נכלל רווח ההון.

המערערת מעלה שתי טענות המצדיקות לטענתה לקבל את הערעור ולבטל את השומות.

התיישנות השומות, סעיף 152(ג) לפקודה קובע שתי חלופות הגודרות את התקופה למתן החלטה בהשגה; אחת, תוך שנה מיום הגשת ההשגה; השנייה, תוך 3 שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח, המועד המאוחר מבין השניים. אין חולק כי המועד של שנה ממועד הגשת ההשגה חלף בטרם הוצאו צווי השומה. הדו"ח לשנת 2005 הוגש ביום 5.12.06. ההשגה הוגשה ביום 16.6.09 ועל כן המועד האחרון להגשת הדו"ח היה לכאורה 16.6.10. ביום 11.5.10, החליט רו"ח יוסי ירון, הרפרנט המקצועי המוסמך להארכת המועד, להאריך את התקופה להחלטה בהשגה וקבע: "הריני להודיעך, כי.... יש מקום... להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה נוספת. לפיכך, תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 152(ג) לפקודה להשגה על דוח לשנת המס 2005 שהוגש ביום 5/12/06 תסתיים ביום 16.6.10 (מועד הגשת ההשגה: 16.6.09)". בפסקה הראשונה נקבע כי המנהל מאריך את תקופת ההתיישנות "בשנה נוספת" (עד 31.12.10). בפסקה השנייה נרשם כי תקופת ההתיישנות תסתיים ביום 16.6.10 שהוא למעשה המועד המקסימאלי על פי החלופה הראשונה בסעיף 152(ג) (שנה מיום הגשת ההשגה). המערערת טוענת כי המועד הרלבנטי הוא הקבוע בסיפא להחלטה דהיינו 16.6.10 ועל כן הצווים שהוצאו בחודש 11/10 הוצאו באיחור. לעומתה טוען המשיב כי האמור בסיפא להחלטה הינו אך ורק טעות דפוס שהרי ההחלטה עצמה מצויה בפסקה הראשונה שבה מורה המנהל על הארכה בשנה "נוספת".

♦ בית המשפט קבע, עיון בהחלטה מחייב את המסקנה כי המועד שציין בסיפא להחלטה הינו מוטעה. המועד של 16.6.10 אינו מהווה מועד מוארך אלא זה היה המועד האחרון למתן החלטה בהשגה בין כה וכה. דוחה ביהמ"ש את הטענה הראשונה שהעלתה המערערת וקובע כי השומות בצו הוצאו במועד. מעשה בית דין, דומה שאין חולק, כי קביעה סופית שהעסקה להחזרת הנכסים למינהל הינה עסקה במקרקעין הכפופה לחבות על פי חוק מיסוי מקרקעין ותצדיק את ביטול השומות שהוצאו פ"ש על פיו. גם פקיד השומה מסכים לכך. המחלוקת הינה רק, בעיתוי. פקיד השומה סבור שיש להמתין להכרעה בערעור ואילו המערערת סבורה כי די בכך שבפנינו הכרעה מחייבת של ערכאה מוסמכת כדי להביא לביטול השומות. תנאי להיווצרותו של מעשה בית דין הינו שפסק הדין בהתדיינות הראשונה, סופי. פסק דין הינו סופי גם אם הוגש עליו ערעור. במקרה הנוכחי יש חשש שמא קבלת ערעור המשיב על הכרעת ועדת הערר יותיר אותו מול שוקת שבורה שכן פסק דין המבטל את השומות נשוא ערעור זה, ימנע הטלת חיוב מס על המערערת. בנסיבות אלו יש להעדיף את עיכוב ההליכים עד הכרעה בערעור על ועדת הערר ולהימנע ממתן פסק דין המקבל את הערעור.

 

♦ הערעור נדחה.