נאמנות כפולה ושאר טענות

♦ המערער היה בעלים במשותף, יחד עם אחרים, בחמש דירות בבניין בת"א (להלן - המקרקעין). בשנת 1992 הגישו המערער תובענה לבימ"ש השלום לפירוק שיתוף במקרקעין נגד שניים מן הבעלים האחרים. בימ"ש השלום הורה על פירוק השיתוף במקרקעין באמצעות מכירתם בשוק החופשי למרבה במחיר, תוך מתן זכות סירוב ראשונה לכל אחד מן הבעלים. נערך הליך התמחרות למכירת המקרקעין. בסופו של ההליך, נתן בית המשפט את אישורו למכירתם של המקרקעין למר גבאי (להלן - גבאי) תמורת סך של 1.2 מיליון דולר. בתחילה סבר המשיב, כי אין מקום לחייב את המערער בתשלום מס שבח בגין המכירה. עם זאת, בהמשך שינה המשיב את עמדתו והוציא למערער הודעת שומה. המערער השיג על הודעת השומה, ומשהשגתו נדחתה הגיש ערר לועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין.

♦ אחת הטענות העיקריות אשר העלה המערער בערר היתה, כי בנוסף להיותו של גבאי נאמן של מספר אנשים אחרים במסגרת ההתמחרות, שימש גבאי אף כנאמן שלו עצמו. במילים אחרות, על פי הנטען היה המערער, במסגרת ההתמחרות, הן בצד של המוכרים (בעצמו) והן בצד של הקונים (באמצעות גבאי). משכך, הרי שלמעשה יש לומר, כי לא מכר כלל את חלקו במקרקעין לגבאי, שהרי אין אדם סוחר עם עצמו. בפסק דינה של ועדת הערר נדחתה טענתו של המערער, לפיה שימש גבאי כנאמן שלו במסגרת ההתמחרות. עוד נקבע, כי "...יש להגיע למסקנה כי אכן כהן (המערער) מכר את חלקו לגבאי, ואין הוא יכול להתכחש לכך. אם נותרו בידיו חלקים מנכסים שהיו בידיו לפני ההתמחרות, הרי שאלה נרכשו על ידו, ברכישה חוזרת, לאחר מכירת נכסיו על פי ההתמחרות". לפיכך הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.

♦ קביעתה של ועדת הערר הינה קביעה עובדתית. סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי זכות הערעור לבית המשפט העליון על הכרעתה של ועדת ערר מוגבלת אך להשגות שעניינן בבעיה משפטית. הבקשות להוספת ראיה מטעם המערער, נדחות.

♦ גם הטענה, כי  מתן החלטת ביניים על ידי יושב ראש ועדת הערר בדן יחיד במקום על ידי וועדת הערר בהרכבה המלא לוקה בחוסר סמכות ולכן בטלה – דינה להדחות. אף אם צדק המערער, כי הסמכות להכריע בטענותיו נתונה למותב ולא ליושב ראש הוועדה לבדו, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. ראשית כי פסק הדין אשר ניתן על ידי המותב אימץ את החלטת הביניים. ושנית, כי לגופו של עניין אין ממש בטענות המקדמיות שהעלה המערער אשר רובן ככולן הינן החלטות דיוניות גרידא.

♦ בנוסף נדחתה גם טענת המערער לפיה הימנעות המשיב מהגשת תצהירים מטעמו, קיפחה את זכותו לחקור עדים מסוימים שהינם עובדי המשיב.

♦ הערעור נדחה.