נהנו מכל העולמות וזוכו בדין

♦ הנאשמת 2 (להלן: גם "רמת טבעון") היא חברה הרשומה כחוק בישראל והעוסקת במתן שירותי סיעוד ומנהלת בתי אבות. הנאשם 1 (להלן: גם "אשד") הוא רואה חשבון במקצועו ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה מנהל פעיל ברמת טבעון.

 

♦ בביקורת חשבונות שנערכה על ידי המאשימה התברר, כי בין החודשים אוגוסט 2000 לדצמבר 2000 ניכו הנאשמים מס תשומות מבלי שהיו בידם מסמכים וזאת, כנטען, במטרה להתחמק מתשלום מס, בסכום כולל של 355,977 ₪. הקיזוז נעשה פעמיים: פעם אחת ברמת טבעון ופעם שנייה בחברה נוספת שנוסדה, אף על ידי אשד, היא מעונות רמת טבעון (1998) בע"מ (להלן: "מעונות רמת טבעון").

 

♦ בכך, על פי כתב האישום, עברו הנאשמים עבירה של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך, בהתאם להוראות סעיף 38 וסעיף 117(ב)(5) ביחד עם סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ").

 

♦ אין חולקין, כי מתחילת הדרך הסתמנה האפשרות, כי ישולם כופר בגין המסכת האמורה, בסכום נכבד. המליץ על כך מר צבי וייזר, הממונה האזורי של מע"מ. נתכנסה ועדת תפיסות מקומית, שהחליטה להטיל כופר פלוני. לאחר מכן התכנסה ועדת תפיסות אזורית שהחליטה להחמיר את סכום הכופר, ואולם הייתה בה דעת מיעוט שסברה, שיש להגיש כתב אישום. העניין הגיע, איפוא, לוועדת התפיסות העליונה והיא החליטה לאמץ את דעת המיעוט של הוועדה האזורית, ועל הגשתו של כתב האישום. דומה, שהדבר לא נראה למנהל רשות המיסים. כתוצאה מכך, חזרה ונתכנסה ועדת התפיסות העליונה, ולא חזרה בה מהחלטתה להגיש כתב האישום.

 

♦ נהיר, לנוכח כל אלו, כי רשות המס  נהגה באורח הוגן, ראוי ושקוף. השיקול להמיר את האישום בכופר נדון באורח מקצועי ומקיף, בשלוש ועדות, ובארבע ישיבות. לא נמצא כל דופי, איפוא, בהתנהלותה המנהלית הנאותה של רשות המס, באופן שיש להידרש ולהכריע בכתב האישום לגופו.

♦ לשיטת המאשימה, שעה שהתגשם הרכיב העובדתי של העבירות הנטענות, הרכיב הנפשי שנלווה אליו היה רכיב של טעות. נהיר לחלוטין, כי ככל שאלו הם, פני הדברים לא הבשיל היסוד הנפשי לכדי עבירה. אכן, בהמשך הדרך, לשיטת המאשימה, הבשיל יסוד נפשי נפסד, כאשר הנאשמים החליטו, לשיטת המאשימה, "לקחת הלוואה בכוח". ואולם נהיר לחלוטין, איפוא, כי לא התקיימה דרישת ה"בו-זמניות" המכוננת את העבירה המושלמת.

              

♦ אכן, אלמלא טענה המאשימה, כי עסקינן בטעות, אף השופט היה מתחבט ומתלבט. כך, משום שאשד עצמו ציין כי הקמתה של מעונות רמת טבעון, לצורך היותה בעלת הנכס הנטען בקרית ביאליק, היא פועל יוצא של שיקולים פיננסיים, וממילא של שיקולי מיסוי. יכול שלאורו של נתון זה היה פקפוק אם עסקינן בטעות. ואולם משעה שהמאשימה, בהגינותה, מקבלת את התשתית העובדתית, כי מתחילת הדברים, הם נעשים רק בטעות, ברי שיש לקבל את טענת הנאשמים בסוגיה הנדונה. הנתונים האמורים, לכאורה, מוליכים לזיכוי הנאשמים, ככל שעסקינן בעבירה המיוחסת להם, כזכור בהתאם לסעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ. ואולם, לכאורה, עברו הנאשמים עבירה בהתאם לסעיף 117(א)(3), בכך שכל אחד מהם מסר "ידיעה לא נכונה או לא מדויקת ללא הסבר סביר או שמסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור".

 

♦ במצב דברים זה, אכן כוחו של בית המשפט עמו, כעולה מהוראת סעיף 184 לחסד"פ, להרשיע את הנאשם "בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". אכן בית המשפט  "רשאי" להרשיע, ושומה יש לבחון אם לעשות שימוש בסמכות זו. ביהמ"ש החליט שלא לעשות שימוש בסמכות האמורה.

 

♦ כך, לנוכח העובדה שהמאשימה בחרה לבקש לה גדולות ונצורות, ותחת להגיש כתב אישום נגד הנאשמים בגין הסעיף "הצנוע" יותר, ביקשה להרשיע בעבירה שדומה שקשה לעבור על המשוכות בדרך להרשעה מכוחה, כפי שנראה עד כה. במצב דברים זה מצופה, למצער, כי בגדר סיכומיה תזמין המאשימה את בית המשפט, על דרך החילופין, לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 הנ"ל. שמשעה שהמאשימה לא עושה כן, לא נאות שבית המשפט יעשה את העבודה במקומה.

 

♦ ביהמ"ש הסתייע במסקנה זו, דווקא לנוכח המסכת שהתגלתה לנגד עיניו, בשלבים שקדמו להגשת כתב האישום. אכן כך, רשות המס עצמה התחבטה האם להגיש כתב האישום, אם לאו. דעתם של הממונה האזורי, הוועדה המקומית והוועדה האזורית (אכן בדעת רוב), הייתה שלא להגיש כתב אישום. אכן הקערה התהפכה על פיה, ואין דופי בשיקוליה של רשות המס בהגשת כתב האישום. ואולם מכלול הלבטים האמורים של רשות המס, כשהוא חובר לשיקולים שנפרסו עד הנה, מוסיף ומכריע את הכף על שום מה לא ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 הנ"ל.

אמנם המשמעות הנגזרת היא, שהנאשמים, לכאורה, נהנים מכל העולמות. גם לא מושת עליהם כופר גבוה, שהם כל העת היו נכונים שיושת, וגם יוצאים זכאים בדינם. ואולם אין, לנוכח המפורט עד הנה, לשנות ממאזן שיקוליי.

 

התוצאה:            

♦ הנאשמים זוכו מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.