נותן שירותי דת גם חייב במס (ע"א רחמים שקלים)

המערער הוא מומחה לקבלה מעשית ונומרולוגיה. במשך שנים עשה שימוש בידע זה למתן יעוץ. הוא הקים את עמותת שערי רחמים (להלן: "העמותה") היא המערערת השנייה בערעור על שומת מס ההכנסה לפני ביהמ"ש המחוזי, ובאמצעותה ניהל את חשבונותיו. המערערים ערערו על השומות שהוציא המשיב בביהמ"ש המחוזי בירושלים. נפסק שיש לראות במערער כמי שהוא בעל הכנסות של העמותה. הוכח שהמערער הפקיד כספים בסכומים גבוהים, שלגרסתו היו אמורים להגיע לעמותה, אך בפועל הופקדו בחשבונו הפרטי. עלה מהראיות שהוא "ערבב" בין כספים פרטיים שלו לבין כספי העמותה. כמו כן, נדחתה טענתו לפיה הכספים נועדו לפעילות ציבורית ונקבע, כי הסכומים שימשו את המערער באופן אישי. ביהמ"ש המחוזי פסק, כי בפועל העמותה הוקמה ככסות למצב האמיתי בו המערער היה בעל ההכנסות ועשה בהן שימוש לצרכיו. עוד קבע, כי צדק המשיב בקובעו שיש לייחס את הכנסות העמותה למערער. הוא בחן את השומה שהוצאה למערער, על בסיס הראיות שבפניו ופסק, כי יש להפחית במידת מה את השומה שנקבעה למערער. יתר טענות המערער נדחו. לשיטת המערער כל התקבולים שהתקבלו על ידו אינם חייבים במס. זאת מהטעם שמדובר בתקבולים בגין ברכות שעל פי הדין פטורים ממס. נטען, כי חיובו הינו בגדר אפליה אסורה. לחלופין נטען, כי יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מהו שיעור מרכיב הברכה מהתקבולים או להעמידו בשיעור של כמיליון ש"ח. בסיכומי התשובה הוסיף המערער, כי ניצבת סוגיה עקרונית הנוגעת למיסוי ברכות. אם היה מדובר ברב בעל חצר או במי שעושה מעשי כשפים, הרי שהמשיב, עפ"י שיטתו, היה ממסה את תקבוליו בדרך שונה. המערער תמה על ההבדל שבין מקובל שנותן ברכות וקמעות נגד עין הרע וחוזה את העתיד, לבין העושה מעשי מאגיה וכשפים או רב שיש לו חצר חסידים.

 ♦מנגד טוען המשיב, כי מדובר בערעור המופנה נגד ממצאים שבעובדה. הוכח שהמערער הפקיד תקבולים של העמותה בחשבונו הפרטי. במשך שנות המס הרלוונטיות התגלו הפקדות של מאות אלפי שקלים בכל שנה שלכאורה נועדו לחשבון העמותה אך בפועל הופקדו בחשבונותיו הפרטיים של המערער. המשיב טען, כי השומות שנערכו על ידו  ניזונו מממצאי הביקורת ומפסילת ספרי העמותה לשנות המס 1997-2001. השומה לא נערכה באופן שרירותי, אלא נשענה על אומדנים שנמצאו ראויים, אמינים ומבוססים.

 בביהמ"ש העליון בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – כב' המשנה-לנשיאה א' ריבלין, כב' הש' ע' ארבל, כב' הש' נ' הנדל:

 ♦ ביהמ"ש המחוזי שדן בערעור השומה קבע ממצאים עובדתיים המבוססים היטב בחומר הראיות, לפיהם המערער השתמש בכספי העמותה לצרכיו הפרטיים בסכומים של מאות אלפי שקלים. על בסיסה של בדיקה קפדנית של חשבונות המערער נקבעו עובדות בדבר ההכנסות אותן העלים המערער מרשויות מס הכנסה. ביהמ"ש קבע, כי פקיד השומה אינו  חייב להוכיח בראיות מדויקות את שיעור השומה.

♦ עפ"י הכללים המנחים שהוצגו, ניתן לקבוע שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי קיימת עילה משפטית המצדיקה התערבות בשומה שנערכה. המערער לא הציג ראיות המוכיחות את אי סבירות השומה שערך לו המשיב. ביהמ"ש לא מצא, אפוא, בסיס משפטי לסטות מקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי לעניין סבירותה של השומה בנסיבות מקרה זה, בו הערכתו של פקיד השומה הינה זהירה ומבוססת על ממצאים מן השטח. בחינת סבירות השומה לגופו של עניין מעלה אף היא, כי לא נפל פגם בהחלטה של ביהמ"ש קמא.

בדבר הטענות הכלליות בנוגע לאופן חישוב מס בנוגע למקובל שנותן ברכות - העניין לא הוכרע ע"י ביהמ"ש המחוזי הואיל ולא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית בביהמ"ש קמא בנדון. שני, אף המערער אינו חולק שהשירות שנתן ללקוחותיו הינו רחב יותר וכלל יעוץ. הניסיון לאבחן בין פעילותו הציבורית הכוללת מתן ברכות במסגרת פעילות העמותה לבין פעילותו הפרטית נדון לכישלון. הרלוונטי הוא הדרך בו ניהל המערער את הכספים אשר קיבל, בשם עמותה, גם עפ"י טענתו, בגין שירותים אשר סיפק. המקרה, כפי שהוצג, דומה לדוגמא הבאה: מוהל אשר נבחר, בין היתר, בשל סגולותיו ובסיום הטקס הדתי מברך את האב והרך הנולד. ניסיון של מוהל כזה להפריד בין השירות לבין הברכה הינו מלאכותי. יתר על כן, הנותן שירות דת שבגינו מקבל, עפ"י המוסכם מראש, תרומה למוסד בגין יעוץ על סמך תורת הסוד, אינו יכול להשתחרר מההשלכות של נטילת הכסף לכיסו הוא, רק בשל כך שהוא נועל את המפגש בינו לבין הלקוח במפתח של ברכה. המשנה-לנשיאה א' ריבלין והשופטת ע' ארבל הסכימו לפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

הערעור נדחה.