ניצול לרעה של הכח הרב המצוי בידי פקיד שומה?!

♦ שביט מבנים וש.א.ב (להלן: שאב) הינן חברות אחיות בתחום קבלנות בניין. חברת שביט מבנים (להלן: חברת שביט) אינה מעסיקה עובדים מקצועיים ומינהלה, שירותים אלו ניתנים לה ע"י שאב. ערעורים של שתי חברות אחיות ובעל מניותיהן - מיכאל שביט (להלן: שביט), הקשורים בעבותות זה בזה, ולכן הדיון בהם אוחד.
♦ טענת המערערות היא שעובדי המשיב לא ניהלו את דיוני השומה בלב פתוח, והתעלמו מטענות של המערערים, בין היתר אי קיום דיון ענייני בהשגה, בניגוד להוראות סעיף 158א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). בנוסף, המשיב לא פעל כמצוות סעיף 150א לפקודה, הקובע, כי "מי שערך את השומה לא ידון בהשגה עליה".
♦ המערערות טענו, כי תשלום דמי הניהול משביט מבנים לשאב נקבע בצורה אובייקטיבית.
♦ המשיב טוען לעומת זאת, כי דמי הניהול בהם נשאה שביט מבנים לא היו נחוצים לשם ייצור הכנסה, אלא מטרתם הייתה להקטין באופן מלאכותי את ההכנסה החייבת ובהמשך לכך את חבותה במס. עוד טען המשיב, כי שביט מבנים שימשה כקבלן מבצע בפרויקט, שמשך ביצוע הפרויקט עלה על 12 חודשים ומשכך היה על שביט מבנים לדווח על רווחי ביניים, כאמור בסעיף 8א לפקודה. המערערים טוענים, כי שגה המשיב עת הוא מדד את משך הפרויקט עפ"י התשלומים בגינו ולא על פי משך ביצועו בפועל.
♦ המערערים מלינים על העובדה, שהמשיב סרב להכיר בסכום ששילמה חברת שאב לשביט בגין נזקי גוף, כתוצאה מתאונת דרכים ברומניה, כסכום הפטור ממס מכוח סעיף 9(7) לפקודה. עוד מטען, כי בעוד המשיב ניכה מס מהסכום ששולם לשביט, הוא נמנע מלהכיר בסכום זה כהוצאה של חברת שביט, שהוצאה בייצור הכנסה, באופן המהווה חיוב כפול.
♦ חברת שאב רכשה קרקע לבניית קוטג'ים. שביט רכש מהחברה קרקע לבנייה עצמית של 2 קוטג'ים. המשיב חייב את שביט באופן אישי במס, בגין ההפרש שבין עלות בניית הקוטג'ים שלו לבין עלות בניית הקוטג'ים של החברה, בטענה, כי ההפרש מהווה תשלומים שנשאה החברה במקומו של שביט.
♦ שביט הינו בעל 25% ממניות חברת גדליה, שאינה פעילה. במאזנה של החברה רשומה יתרת חוב של שביט. שביט טוען ששומתו של המשיב מתעלמת מאישיותם המשפטית הנפרדת שלו ושל החברות בבעלותו. המשיב ביצע הרמת מסך כפולה. המשיב סבר, שלאור התקופה הארוכה בה לא הושבה ההלוואה, ולאור העובדה ששביט חויב בריבית רעיונית, הרי שהחברה מחלה על חובה ולפיכך ראה המשיב בסכום החוב כהכנסה חייבת של שביט.
♦ שביט טען, כי בכל הנוגע ליתרת החוב העומדת לו כלפי חברת גדליה, הרי שניתן לייחס חוב זה לכל המאוחר לשנת 1992, ומדובר בשנת מס סגורה, שחלה לגביה התיישנות. עוד טען שביט, כי המשיב נהג כלפיו בחוסר שיוויון, כאשר נמנע מלפעול בדרך דומה גם כלפי בעל המניות האחר בחברת גדליה.
♦ לטענת המשיב, הדוחות המתקנים הוגשו לאחר שהחלו דיוני השומה וזמן קצר לפני הוצאת השומה. חברת שביט לא הצביעה על כל עובדה חדשה, המצדיקה הגשת דוחות מתקנים, וכן בשום שלב לא טענה החברה שמדובר בחוב שאינו בר תביעה. לדידו של המשיב, מטרת הגשת הדוחות המתקנים הייתה לסכל את הליכי השומה.
 
ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע - כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי:

♦ ביהמ"ש קבע, כי גם אם נפלו פגמים בהליכי השומה בפני המשיב, הפגמים הללו נרפאו במסגרת הליך הערעור בפני ביהמ"ש.
♦ ביהמ"ש קבע, כי אין בהוראת סעיף 150א לפקודה כדי לחייב ניתוק מוחלט בין עורך השומה לגורם שדן בהשגה. אמנם, המשיב צריך לעשות מאמץ לשבץ את עובדיו, באופן שלא יחייבם להעביר תחת שבט ביקורתם את החלטת הגורם הממונה עליהם דרך קבע. לפיכך, סבר ביהמ"ש, כי לא נפל פגם המחייב את ביטול השומות או החזרתן לשלב ההשגה.
♦ ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי שביט להוכיח, כי עלות הבנייה בפועל של הבתים הפרטיים שונה מקביעתו של המשיב, ובצדק סבר המשיב, כי בהפרש העלות נשאה חברת שאב עבור שביט, באופן המצדיק לזקוף סכום זה כהכנסתו של שביט.
ביהמ"ש קבע, כי הועדות המוסמכות קבעה, כי תאונת הדרכים בה היה מעורב שביט, הוכרה כתאונת עבודה. החברה חבה בחובת זהירות כלפי עובדיה, וכי מדובר בעובד מן המניין. בנוסף, לשביט רשלנות תורמת לנזקיו. לאחר שהכיר ביהמ"ש בזכאותו של שביט לפיצוי בגין נזקי גוף ממעסיקתו, חברת שאב, הרי שיש להכיר, בסכום זה כהוצאה שהוצאה לשם ייצור הכנסה אצל חברת שאב.
♦ ביהמ"ש קבע, כי טענת המשיב, לפיה שביט מבנים כלל לא נזקקה לשירותיה של חברת שאב, שבגינם היא שילמה לאחרונה דמי ניהול, לא יכולה לעמוד. חברה פעילה אינה יכולה להתקיים ולפעול ללא עובדים, ולכן הסוגיה הדרושה הכרעה בעניין זה
הינה רק גובה דמי הניהול, בהם אמורה לשאת שביט מבנים כלפי חברת שאב.
♦ ביהמ"ש קבע, כי מקום בו לא נפסלו ספריו של הנישום והמשיב מבקש להטיל דופי בדיווחיו של
הנישום ולהכתימו, עליו הנטל להוכיח שביצוע העבודות חרג מעבר לשנה אחת. שביט מבנים הביאה ראיות לסיום העבודה בפרק זמן קצר משנה.
♦ ביהמ"ש קיבל את הטענות של המערערים וקבע, כי לא קמה לה חובת דיווח בגין פרויקט מנהלה, ויש לבטל את החיוב בתוספת הכנסה בגין רווחי ביניים.
ביהמ"ש קבע, כי לא ניתן לומר שמדובר בחיוב בגין שנת מס שהתיישנה, שכן שביט, על אף אי פעילותה של החברה המלווה, עדיין מוחזק כמי שנטל ממנה הלוואה וטרם השיבה. ביהמ"ש קבע, כי ניתן לראות את ההלוואה כחוב שמחלה חברת גדליה לשביט, החייבת במס בהתאם לסעיף 3(ב)(2) לפקודה. ביהמ"ש לא מצא כל ממש בטענתו של שביט, לפיה נהג כלפיו המשיב בחוסר שיוויון ביחס לחובו של בעל המניות האחר בחברת גדליה, כיוון שמדובר בנישומים שונים ושביט. ביהמ"ש קבע, כי שביט הינו בעלה היחידי של חברת שאב ומחזיק במניותיה. שביט מחזיק במישרין ובעקיפין ב-75% ממניות חברת גדליה ודי בכך כדי לקבוע שהינו המביא והמוציא אף בשמה של חברה.
♦ המשיב לא הראה כל משיכת כספים מחשבונה של חברת גדליה, לכן אין לדרוש משביט להביא ראיות לאופי השימוש שעשתה חברת גדליה בכספים שקיבלה מחברת שאב. ביהמ"ש קבע, כי לא היה מקום לחייב את שביט באופן אישי בסכום יתרת הזכות העומדת לחברת שאב במאזנה של חברת גדליה. אולם ביהמ"ש הגיע למסקנה שונה בנוגע לכספי יתרת העודפים אשר אינם מצויים בחשבונה של חברת שאב, לכן המסקנה היא, שהכספים נמשכו ע"י בעל המניות העיקרי בחברת גדליה – מר שביט בכבודו ובעצמו וככל הנראה הם מצויים ברשותו. בדין התעלם המשיב מאישיותן המשפטית הנפרדת של חברת שאב ושל חברת גדליה, וחייב את שביט באופן אישי במס בגין משיכת יתרת העודפים מחשבונה של החברה. המשיב סרב להכיר בהוצאות של שביט כהוצאה מוכרת עפ"י הוראת סעיף 17 לפקודה, בגין רכישת כלי עבודה קטנים, כיוון שבמאזניה של חברת שאב אין כל רישום.
♦ ביהמ"ש קבע, כי לנישום אין זכות סטטוטורית ובודאי שלא אוטומטית להגשת דו"ח מתקן. בימה"ש לא מצא כל טעות בדוחותיה של חברת שאב כ"הכנסה לקבל" בשנת המס 1992 ובשנות המס שלאחריה, לכן אין כל צורך להתיר הגשתם של דוחות מתקנים ובדין סרב המשיב לקבלם.
 
התוצאה:
♦ רכיבי הערעורים התקבלו בחלקם הקטן.
 
ניתן ביום 23.11.10
ב"כ הצדדים: לא צויין