עובד זר המועסק בישראל איננו תושב גם לעניין מס הכנסה

♦ חמישה עשר ערעורי מס הכנסה שהדיון בהם אוחד היות וכולם מעלים שאלה משפטית זהה. עניינם של הערעורים הוא בשומות שהוציא המשיב למערערים שהעסיקו עובדים זרים בשנות המס שבמחלוקת. על פי השומות נדרש כל אחד מהמערערים לשלם היטל בגין העסקת עובדים זרים, מכח חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004 התשס"ג - 2003 (להלן: "חוק ההיטל"). המערערים עותרים כנגד חיובם על פי שומות אלו בטענה, כי ההיטל אינו חל עליהם כיוון שעובדיהם נחשבים לתושבי ישראל, ולכן אין לחייב את המעבידים בתשלום ההיטל, וככל שההיטל שולם הם דורשים השבתו.

 

♦ לטענת המערערים, פרשנות נכונה וראויה של חוק ההיטל ביחס לעובדים נושאי הערעורים ויישומה הנכון והראוי של פרשנות זו, מחייבת להביא למסקנה, שלעניין חוק ההיטל, העובדים הינם תושבי ישראל. לכן, אין מקום להטיל על מעסיקיהם את החובה לנכות ולהעביר למשיב את ההיטל. עיקר טענת המערערים היא שיש לפרש את המונח "תושב" בהתאם לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה" או "הפקודה"). בהתאם לסעיף 1 לפקודה מתקיימת לגבי העובדים חזקת התושבות ולפיכך לא ניתן, לחייב את מעסיקיהם (המערערים) בהיטל בגינם.

 

♦ מנגד טענת המשיב הינה, כי "עובד זר", מעצם טיבו וטבעו, אינו בעל מעמד של תושבות. את "שאלת התושבות" של עובד זר, יש לבחון לפי הוראות הדין המסדירות את מעמדם של אלו שזיקתם לארץ ארעית, בהתאם לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") וכן בהתאם לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") והקריטריונים המנויים בהם. עמדת המשיב היא כי עובד זר, המועסק בישראל מכוח חוק עובדים זרים ומקבל היתר לשהייה מוגבלת בישראל על פי חוק הכניסה לישראל, מטיבו ומטבעו, איננו תושב, ולכן על מי שמעסיקו חלה חובת תשלום ההיטל. 

 

 

♦ מטענות הצדדים עולה שההכרעה תיגזר מהתשובה לשאלת הפרשנות של חוק ההיטל, ביחס לעובדים נושאי הערעורים, ויישומה הנכון והראוי של פרשנות זו. 

השאלה היא האם כטענת המערערים, הפרשנות הנכונה נותנת שיש לפרש את המונח "תושב" בהתאם לפקודת מס הכנסה, ולפיכך, בהתאם לסעיף 1 לפקודה, מתקיימת לגבי העובדים חזקת התושבות, לכן לא ניתן לחייב את מעסיקיהם (המערערים) בהיטל בגינם.

או שמא הפרשנות נכונה היא פרשנותו של המשיב, לפיה "עובד זר" מעצם טבעו, אינו בעל מעמד של תושבות. את "שאלת התושבות" של עובד זר, יש לבחון לפי הוראות הדין המסדירות את מעמדם של אלו שזיקתם לארץ ארעית, בהתאם לחוק הכניסה לישראל ובהתאם לחוק עובדים זרים והקריטריונים המנויים בהם.

מילים אחרות עמדת המשיב היא כי עובד זר, המועסק בישראל מכוח חוק עובדים זרים ומקבל היתר לשהייה מוגבלת בישראל על פי חוק הכניסה לישראל, מטיבו ומטבעו, איננו תושב, ולכן על מי שמעסיקו חלה חובת תשלום ההיטל.  

 

♦ בית המשפט קובע כי מעיון בסעיף 44 (א) לחוק ההיטל למדים, כי המחוקק הבחין באופן חד וברור, בין עובדים זרים, עליהם חל חוק ההיטל, לבין עובדים זרים עליהם חוק ההיטל אינו חל. אין חולק – כי העובדים הזרים נושא הדיון, אינם נמנים על אחת מקבוצות העובדים הזרים שהוחרגו מהחוק.

 

אם המחוקק היה רוצה להוציא את סוג העובדים שהעסיקו המערערים מתחולת ההיטל, היה עושה זאת במפורש, כשם שעשה זאת לגבי קבוצות עובדים אחרות כגון: עובדי שטחים שחוזרים כל לילה לביתם, עובדי סיעוד, עיתונאי וספורטאי חוץ, עובד זר שמשתכר כפל השכר הממוצע במשק או שכר גבוה יותר ושאר סוגי העובדים הנקובים לעיל בסעיף 44 (א) הנ"ל. העובדה שהדבר לא נעשה במפורש, יש בה כדי לתמוך בעמדת המשיב.

 

♦ לעניין נטל ההוכחה קובע בית המשפט, כי כשמדובר בדיני מס מוטל נטל ההוכחה על המערער. הרציונאל הוא שכל הידע באשר להכנסותיו הוצאותיו ורווחיו נמצא בידי הנישום. ולכן הנטל להוכיח שהמשיב שגה בשומה מוטל על הנישום.

 

לעניין התושבות קובע בית המשפט, כי על מנת להוכיח תושבות הדבר צריך להיעשות באופן פרטני ותוך התייחסות לעובד ספציפי. אין לקבל לעניין זה נתונים כללים שאינם מעידים בהכרח על התנהלותו של עובד ספציפי וזיקתו לארץ שהיא החשוב לעניין קביעת מעמדו כתושב.

 

♦ באשר לטענת המערערים, קובע בית המשפט, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה השומות הוצאו ללא הרשאה והן חסרות כל תוקף. העובד הזר מגיע לישראל על מנת לעבוד בה ושהייתו בה – גם אם נמשכת מספר שנים- אינה הופכת אותו למי שאינו "עובד זר".

באשר לפרשנות לפיה יש לפנות לפקודת מס הכנסה על מנת להגדיר את המונח "תושב" בחוק עובדים זרים, קובע בית המשפט, כי הפרשנות לפיה יש לפנות לפקודת מס הכנסה על מנת להגדיר את המונח "תושב" בחוק עובדים זרים מחוסרת היגיון בנסיבות העניין ויש בה כדי להחטיא את כוונת המחוקק.

 

♦ הערעורים נדחים

ניתן ביום: 17.9.2014