עושה עסקים עם החמא"ס - מסכן כספו

♦ בין המערערת לבין חברת בית אלמנאר הערבי הפלסטינאי בע"מ (להלן: "בית אלמנאר") נחתם ביום 11.5.1998 הסכם לפיו העבירה המערערת לבית אלמנאר סכום של כ- מיליון דולר. גורמי הביטחון בישראל גרסו, כי עפ"י מכלול הראיות שהוצגו בפניהם שימשה בית אלמנאר צינור להעברת כספים לפעילותה של תנועת חמא"ס בשטחי אזור יהודה ושומרון ואזור חבל עזה. ביום 20.5.98 הכריז שר הביטחון על בית אלמנאר כ"התאחדות בלתי מותרת". על בסיס ההכרזה האמורה אישר שר האוצר ביום 24.5.98 למשטרת ישראל לתפוס כל רכוש, ולעכבו עד למתן הוראות נוספות. הפעולה המבצעית נערכה ב-25.5.98 ע"י גורמי הביטחון ובמסגרתה נתפסו נכסים רבים במשרדי בית אלמנאר. מספר חודשים לאחר הפעולה, במהלך חקירת רשויות המס, התברר, כי הועבר סכום של כ-3,000,000 ש"ח מחשבון בית אלמנאר אל המערערת. בתאריך 15.11.98 שלחה משטרת ישראל צו והודעה בדבר הקפאת חשבונה של המערערת בגין הכספים שהועברו אליה מבית אלמנאר. עפ"י עמדת גורמי הביטחון מדובר בכספים של בית אלמנאר, ולכן אסור היה להעבירם לאחר, לרבות איסור להעבירם למערערת. הסכום של 3,008,960 ש"ח הוחרם ע"י שר האוצר וזאת כדי להדגיש את המסר כי מי שעושה עסקים עם החמא"ס, ואפילו טוען לזכות קניינית בהם, מסכן את כספו. המערערת השיגה על פעולת התפיסה במסגרת עתירה לביהמ"ש העליון (להלן: "בג"ץ אלמנאר") וטענה, כי מדובר בכספים שהשקיעה בבית אלמנאר בנאמנות ולא העבירה את הכספים לבית אלמנאר כהלוואה. בפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש העליון נדחתה העתירה, ונקבע, כי העסקה שנכרתה בין המערערת לבין בית אלמנאר הייתה עסקת הלוואה, גם אם נחזתה כעסקת נאמנות.

♦ המערערת טוענת, כי למרות שנדחתה בבג"ץ אלמנאר טענתה בדבר הסכם נאמנות בינה לבין בית אלמנאר, אבל טענתה בדבר זכות הקניין שלה על הכספים – עומדת בעינה הקביעה של ביהמ"ש העליון, כי ההסכם בין המערערת לבית אלמנאר הוא הסכם הלוואה, ומכאן שעומדת לה הזכות, לטענתה, כי כול סכום שלא יוחזר לה, ייחשב כ"חוב רע" או חוב מסופק, אותו זכאית היא לקזז מהכנסותיה. המערערת עמדה על הזכות האמורה במיוחד כאשר לא היא ולא מי מטעמה - בעלי המניות או נושאי תפקיד בה - הורשעו בביצוע עבירה בנוגע לפעילות חמא"ס.

♦ביהמ"ש קבע, כי נקודת המוצא היא, כי בית אלמנאר הייתה חלק מהתשתית הכלכלית של ארגון החמא"ס. ממצאים אלו הם שהביאו להכרזת שר הביטחון ביום 20.5.98 על בית אלמנאר כ"התאחדות בלתי מותרת". אין למעשה טענה מצידה של המערערת, כי עובר למועד החתימה על הסכם ההלוואה בין המערערת לבינה פעלה בית אלמנאר בדרך חוקית. מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת, כי כבר עובר למועד החתימה על הסכם ההלוואהפעילותהשלאלמנאר והתאחדותה היו בלתי חוקיים. אי הכרה של המשיב בסכום כחוב רע או חוב מסופק מבוססת על ממצא לפיו לא הוכיחה המערערת, כי הייתה מנועה מלתבוע השבת ההלוואה מבית אלמנאר ו/או כי ניסתה לתבוע ולמרות האמור לא צלחה דרכה, וכול זאת כאשר אין חולק, כי עמדה לה הזכות המשפטית לעשות כן. במקרה דנן, כל שטענה המערערת הוא, כי עם החרמת נכסי אלמנאר היא פורקה למעשה מנכסיה באופן שלא ניתן עוד לגבות את חוב ההלוואה ממנה. לא הובאו ראיות, כי המערערת ניסתה לגבות את חוב ההלוואה. ביהמ"ש קבע, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח, כי ההלוואה שנתנה לבית אלמנאר הייתה ל"חוב רע". בהתאם לכך ביהמ"ש אישר קביעת המשיב שלא להתיר קיזוז הסכום כהפסד.

ביהמ"ש קבע, כי אם מדובר ב"חוב רע" אין להתיר ניכויו. ההוצאה הנדרשת בניכוי היא הוצאה הנגועה במעשה בלתי חוקי. למעשה, גם המערערת מוכנה עקרונית להודות, כי עבירה על תקנות ההגנה ככלל, ועבירה של סיוע ותמיכה בארגוני טרור בפרט, מהווה עבירה חמורה ופגיעה בביטחון המדינה. צודקת המערערת, כי המעשים החמורים המיוחסים לבית אלמנאר, אינם בהכרח מעשיה.

♦המערערת טענה, כי פעלה מתוך תחושת מחויבות חברתית ועסקית, במטרה לשפר את המבנה הענפי בתוך היישובים הערביים. לעמדת המערערת,היא הוכיחה באמצעות העדים מטעמה שהיא התאגדה כחברה ציבורית ראשונה מסוגה במגזר הערבי, וכי הוקמה ביוזמת אנשי עסקים ערביים מתוך הרגשה של מחויבות חברתית בשל הייחוד של המגזר הערבי. ביהמ"ש קבע, כי טענות אלו לא נסמכות על העובדות, ואין בהן למעשה כדי לשמש ראיה בנוגע לידיעתה עובר למועד הסכם ההלוואה על אופי פעילותה של בית אלמנאר. ביהמ"ש סיכם, כי גם אילו הוכח שמדובר ב"חוב רע" בשנת המס שבערעור – ולא כך היא – לא היה מקום להתיר ההוצאה, בהיותה בלתי חוקית.

 

♦הערעור נדחה.