עיכוב החזר מס

♦ ביום 12/1/2006 הגישה המבקשת דו"ח כספי ודו"ח רווח והפסד מותאם לצורכי מס הכנסה לשנת המס 2004, לפיו נצטבר אצל המבקשת הפסד נצבר של 5.4 מיליון ₪.

על-פי הדו"ח, ובהעדר הכנסה חייבת, טענה המבקשת, כי היא זכאית להחזר מס בסך של 335,043 ₪ (קרן) בגין כספים ששילמה ביתר ושהועברו למשיב, בדרך של ניכוי מס במקור, מתשלומים ששולמו למבקשת, מכוח הוראת סעיף 164 לפקודה.

הדו"חות לוו בביאורים, בהם, בין היתר, נכללה הימנעות של רואי החשבון, שנדרשה לטענת רואי החשבון, על-פי כללי לשכת רואי החשבון.

 

♦ בהודעת השומה שהוצאה למבקשת, לא תוקצר על ידי המשיב סכום הניכוי במקור, עקב טעות של המשיב, ולכן הודעת השומה שנשלחה הייתה מוטעית. טעות זו תוקנה ביום 7/5/06.

 

♦ במסגרת בדיקת הרכז לצורך אישור ההחזר, מצא המשיב ליקויים בדו"ח והתנהלו דיונים עם המבקשת, ואולם דיונים אלה התקיימו לאחר ספטמבר 2006. המשיב לא שלח כל הודעה בכתב, בנוגע לליקויים שמצא עובר לאותו מועד, או על אי קבלת הדו"ח שהוגש.

בסוף חודש אוקטובר 2006 הורה סגן פקיד השומה לעכב את ביצוע ההחזר עד לדיון כולל בתיק המס של המבקשת.

 

♦ ביום 28/11/06, הודיע המשיב, כי הוא אינו רואה בדו"ח המס שהוגש על ידי המבקשת כדו"ח שהוגש לפי סעיף 131 לפקודה, ולכן, דוחה הוא את הבקשה להחזרי מס.

בכל מהלך התקופה נמשכו הדיונים בין רואי החשבון של המבקשת לבין המשיב בקשר לדו"ח שהוגש לשנת המס 2004.

רק ב-20/5/07 הוציא המשיב למבקשת שומה לפי מיטב השפיטה, לשנת המס 2004.

♦ המבקשת טוענת, כי בהבחנה מהאמור בסעיף 160א לפקודה, חובה היה על המשיב להחזיר את מלוא תשלומי המס שניגבו ביתר על פי הדו"ח שהוגש, תוך 90 ימים, ואין המשיב רשאי עוד לעכב את החזר המס, במיוחד כאשר לא הוציא שומה לפי מיטב השפיטה, וכאשר לא שלח כל הודעה על אי עמידתו של הדו"ח שהוגש בתנאים הנדרשים לפי סעיף 131 לפקודה, בתוך התקופה הקצובה על-פי סעיף 159א לפקודה.

 

♦ טענת המשיב היא, כי הדו"ח שהוגש, אינו דו"ח לפי סעיף 131 לפקודה, ומשהגיע המשיב למסקנה האמורה, אין מקום להורות על החזר מס, גם אם ההודעה על כך נמסרה בחלוף 90 הימים הנקובים בסעיף 159א לפקודה.

לפי סעיף 131(ב) לפקודה, הדו"ח צריך לפרט הכנסה שהייתה לנישום בשנת המס שאליה מתייחס הדו"ח וכן כל הפרטים הדרושים כמפורט בפקודה לגבי אותה הכנסה.

הביאורים שהוספו על ידי רואי החשבון של החברה ואשר כללו הימנעות מן הדו"ח, מאשרים, לטענתו, את הטענה, כי הדו"ח שהוגש אינו דו"ח מבוקר, וממילא אינו ממלא את התנאי הבסיסי להחזר המס.

משלא הוגש דו"ח כנדרש, אין להתחיל במניין התקופה של 90 הימים.

 

♦ כאשר עולה טענה, המפורטת בדו"ח כדין שהוגש על ידי הנישום, והנתמך בפנקסים קבילים, או במסמכים חשבונאיים כקבוע בפקודה, כי בוצע תשלום מס ביתר ואפילו חולק המשיב על טענת הנישום, החובה הבסיסית של המשיב, לאחר עריכת בדיקה מזורזת, קצובה במועד, להחזיר לנישום את מס היתר, ואין די בהוצאת שומה על ידי המשיב כדי לשלול את חובתו, להשיב את החזר המס הנטען. החלטה של המשיב, כי לא מתקיימים התנאים המזכים בהחזר, לפי סעיף 159א לפקודה, צריכה להתקבל באותה תקופת זמן קצוב, ותחילת הבדיקה אינה יכולה להתחיל לאחר אותה תקופה.

 

♦ כפי שאנו דורשים מנישום לעמוד במועדים, כך גם יש לדרוש מהמשיב. על כך יש לדרוש התנהלות קפדנית יותר מהמשיב, מאחר שחובת ההגינות המוטלת על רשות המס לצד חובת תום הלב, גבוהה ורבה מזו המוטלת על נישום.

 

♦ לפי גישתו של המשיב, 90 הימים נמנים רק לצורך זכות ההחזר, כאשר אין מגבלה למעשה למועד בו על המשיב להודיע, כי הדו"ח שהוגש הוא אינו דו"ח לפי סעיף 131. אילו נתקבלה גישה זו, היינו מגיעים למסקנה שהתקופה של 90 הימים יכולה להתארך ללא גבול, שהרי עד שהמשיב יחליט אם מדובר בדו"ח תקין אם לאו, אין להתחיל במניין תקופת 90 הימים. פרשנות כזו אינה יכולה להתקבל והיא נדחית על פניה.

 

♦ גם הטענה הנוספת לפיה המבקשת חיכתה לחלוף מועד 90 הימים ולא דחקה בפקיד השומה מיוזמתה לגבש את עמדתו, נגועה אף היא, לטענת המשיב, בחוסר תום לב. נראה, כי המשיב אינו מדקדק בחובה המוטלת על רשות המס, לעומת זו המוטלת על הנישום. אין זה מתפקידו של הנישום "לזרז" את המשיב במתן תגובתו. האחרון וודאי מודע לחובה המוטלת עליו על פי החוק, וגם אם יש נסיון כזה או אחר מצד הנישום להאריך את ההתדיינות בעניינו – ואין ראיה כזו בשלב הזה – חובה על המשיב ליתן החלטתו במועדים הנקובים בדין.

 

♦ הבקשה התקבלה.