עיכוב החזר עודף מס תשומות

♦ המבקשת רכשה כרטיסי חיוב ממפיצים מורשים של אורנג' וסלקום. במקביל, התקשרה בהסכם עם סוחר ירדני לרכישת הקודים של כרטיסי החיוב על ידו. מאחר ומכירת הכרטיסים לעיל, הינה פעולת יצוא לתושב חו"ל החייבת במע"מ בשיעור אפס ומאחר והמבקשת לא גובה מע"מ מהלקוח הירדני, הגישה המבקשת דוחות תקופתיים להחזר, בהם נדרש המשיב להחזיר את המע"מ אשר שולם על ידה לספק הכרטיסים.

♦ נימוקי הבקשה: סמוך ליום 14.6.05, התקבלה אצל רו"ח המבקשת הודעת המשיב, בדבר עיכוב החזר עודף התשומות המגיע לה, לפי הוראות ס' 39(א) לחוק מע"מ. המבקשת טענה, כי מכח הוראת  הס' האמור היה על המשיב להשיב את הכספים למבקשת תוך 180 יום שחלפו מזמן. ביום 30.10.05 הודיע לה המשיב, כי עודף התשומות מעוכב מכח ס' 91 לחוק, כל זאת על רקע העובדה, כי למבקשת הוצאה שומת עסקאות עליה השיגה בפני המשיב ביום 11.10.05. ס' 91 (ב) מורה, כי אם לא ניתנה החלטה בהשגה תוך 90 יום ממועד העיכוב, מבוטל העיכוב. וגם מניין ימים אלו חלף. עוד טוענת המבקשת, כי משהוחזקו הכספים בידי המשיב שלא כדין בפרק זמן מהותי, אין הוא יכול לעכבם עוד מכח עילה מאוחרת שצמחה לו והוא חייב בהחזרת הכספים.

♦ תגובת המשיב: הסתבר מחקירה שביצע, כי החברה אינה מייצאת דבר ואין אכן מקום לדיווחי החברה לפיה היא חייבת במס אפס.

המשיב הפנה להוראות סעיף 39 לחוק ולסעיף 91 לחוק.

במקרה הנוכחי, עוכב מס התשומות תחילה על פי הוראות סעיף 39(א)(2) לחוק. זאת לאור העובדה כי התנהלה כנגד המבקשת חקירה בחשד לביצוע עבירות על פי חוק מע"מ.

ביום 28.9.05, בטרם חלפו 180 יום הקבועים בסעיף 30(א)(2) לחוק, יצאה לחברה הודעת קנס לפי סעיף 95 שמשמעה ניהול ספרים בסטייה מהותית.

הוראת סעיף 39(ב) לחוק, מכוחה מחזיק מע"מ את עודף מס התשומות בידו, נוקטת באותה לשון בה נוקטת הוראת סעיף 95, הדן בהטלת קנס בגין אי ניהול ספרים כדין.

מכאן עולה, כי ביום 28.9.05, מועד בו יצאה לחברה הודעה על פי סעיף 95 לחוק, קמה למשיב עילה לאי החזרת עודף מס התשומות בהתאם להוראות סעיף 39(ב) לחוק.

♦ תגובת המערערת לתשובת המשיב: באשר לעילת סעיף 39(ב), מדובר בניסיון להחיל ולהפעיל סמכות באופן רטרואקטיבי, ללא מתן הודעה והנמקה וללא זכות ערעור. לא יתכן לטעון בדיעבד, כי בנוסף לכך עמדה למשיב גם עילת עיכוב על פי סעיף 39(ב).

על פי סעיף 39(ג) לחוק, יחד עם סעיף 74 לחוק, חייב המשיב בהודעה מראש מפורשת ומנומקת בדבר החלטה לעכב את הכספים. סעיפים אלה אף מקנים לנישום זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי.

עיכוב לפי סעיף 39 אינו עיכוב צף ומרחף על כספי הנישום.

על מנת לעכב את כספי הנישום מכוח סעיף 39(ב), על המשיב לפעול באופן אקטיבי.

 

 

♦ טענתו של המשיב היא, כי למרות שלא נשלחה הודעה למבקשת בעניין הפעלת סמכותו של המשיב לפי סעיף 39(ב), באותו מכתב בו הודיע לה המשיב על עיכוב עודף מס התשומות מכח סעיף 91 לחוק, הרי שבמועד זה היתה עילה נוספת לעיכוב מס התשומות מכח סעיף 39(ב) לחוק לאור העובדה שספריה של החברה נוהלו בסטייה מהותית מהוראות החוק והתקנות.

המשיב טוען למעשה, כי עילה זו קיימת לו למרות שלא נשלחה הודעה או החלטה בעניין זה למבקשת.

אין כל מקום לקבלת טענה זו.

מקובלת בהחלט האנלוגיה אשר נעשתה על ידי המבקשת בטיעוניה, לפיה יש לראות בטענת המשיב בדבר קיומה של עילה מכח סעיף 39(ב) לחוק - כטענה הדומה לטענה בדבר קיומו של מעין שעבוד צף אשר מרחף כעננה מעל המבקשת, המתגבש מאליו עם קבלת החלטה בדבר סטיה מהותית מהוראות החוק בניהול ספרים.

אולם, בניגוד לשעבוד צף אשר מתגבש אכן בקרות אירועים מסוימים הקבועים באגרת החוב אשר  יצרה את השעבוד, לא ניתן לומר כך באשר לעילה לפי סעיף 39(ב) לחוק. מההוראות המשולבות של סעיפים 39(ב) ו(ג) וסעיף 74 לחוק, עולה במפורש, כי על המשיב לתת החלטה, להודיע עליה לנישום, לפרט את הנימוקים ולאפשר לחייב במס לערער על אותה החלטה בדבר עיכוב כספים מכח סעיף 39 (ב) לחוק בפני בית המשפט המחוזי. דבר מדברים אלה לא נעשה במקרה שבפני.  

♦ בעניין זה יש בהחלט מקום להפניית המבקשת לפסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים נ' משה סמי.

הפעלת סמכות זו על ידי קביעת המס בצו, דומה למתן החלטה בעניין העיכוב על פי הוראות סעיף 39(ב) לחוק במקרה שבפני.

נקבע, כי במקום בו עושה פקיד השומה צו ואיננו עושה דבר על מנת שמושא הצו יהיה מודע לכך שנעשה בעניינו צו, והצו נותר אצל פקיד השומה במגירה, ספק אם ניתן לומר, כי הסתיים שימושו של הפקיד בסמכותו.

"אכן סמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת, לדעתי, מן הכח אל הפועל, כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה". העובדה, כי קיימת למשיב הסמכות לעכב את הכספים על פי עילה המצויה בסעיף 39(ב), איננה מוציאה את הסמכות לפועל, כל עוד לא ננקטו ההליכים הנדרשים על פי הוראות סעיף זה ועל פי הוראות סעיף 74 לחוק.

 

♦ הבקשה התקבלה.